ההרשמה לגני הילדים ובתי הספר נפתחה, וזה הזמן בו ההורים מתחילים להרגיש לחוצים (זאת בהנחה והם לא היו עד עכשיו). כל שנה אני נתקלת באותן התלבטויות בנוגע לנקודת הזמן בחיי הילד, בהן על הוריו לקבל החלטה גורלית, שתשפיע מאוד על הפן הרגשי בחייו: האם להשאיר את הילד שנה נוספת בחממת הגן הפרטי או להעלות לגן עירוני סביב גיל 3.
גן פרטי או טרום טרום חובה?
מניסיון השיקולים המרכזיים של הורים בגילים הקטנים נובעים משיקול כלכלי (כאשר הפער יכול לעמוד על אלפי שקלים בין גן פרטי לחוק חינוך חינם), כמו גם תכני הגן שעשויים להיות "תינוקיים" מדי. ישנו גם שיקול נוסף של הורים והוא תהליך הגמילה של הפעוט היקר להם. אז מה עושים? ובכן, עבורי התשובה היא נחרצת וברורה – הן כמי שהייתה גננת בגנים עירוניים ופרטיים, הן כמי שהייתה בעלת גן פרטי, והן כאם. משאירים בגן פרטי. נקודה.
תמונת מצב: כשעבדתי בגנים פרטיים, נתקלתי בשתי ורסיות שונות לחלוטין האחת מהשנייה:
הראשונה - גנים פרטיים שנוהלו בידי אנשים שהבנה בחינוך או בעולם הילד הייתה מהם והלאה, וכך גם נראתה התנהלות הגן: אין התחשבות בצרכי הילד, ביכולותיו או רגשותיו. מה כן יש? ניסיון רב לעשות רושם על ההורים, למהר לגמול גם הילד טרם בשל – העיקר שההורים יהיו מרוצים. גם בחירת הצוות הייתה גרועה, שכן כל מה שעניין את בעלי הגן היו הרווחים בסוף כל חודש, מה שאמר שהביאו אנשים שלא הייתי חולמת שיטפלו בילדיי, רק מהסיבה שהם גם עלו פחות כסף. כן רבותיי. זה אמיתי!
הגרסה השנייה הייתה גנים פרטיים נפלאים שנוהלו בידי אנשי מקצוע בעלי תארים ותעודות הסמכה בתחום החינוך. שם כבר הייתה אג'נדה חינוכית, וראיית הילד בסדר העדיפויות הראשון. מאחורי כל דבר שבחרו לעשות עם הילדים היה משהו מושכל, ואנשי הצוות נבחרו בקפידה - לא תמיד עם תעודות, אך בהחלט עם ראש פתוח ללמוד והמון רצון ואהבת הילד.
אם כן, השאלה האם להשאיר ילד שנה נוספת בגן עירוני תלויה קודם כל באיכות הגן והצוות. לא הייתי משאירה בכל מחיר.
"אבל זה יקר כל כך"
בואו נזכור שאנחנו מדברים על נפשם הרכה של הילדים. על הגילים שבדיוק מתעצבת היכולת הרגשית של הילד להתמודד בעולם. הילדים אמנם לא עשויים מפלסטלינה, וישנם הורים שידם אינה משגת לשלם לגן פרטי, אך מי שמשלם סכומי כסף על בילויים עם הילד, כמו למשל הצגות וג'ימבורי- עדיף שישחק עם הילד בבית או בגן השעשועים, ואת הכסף שיחסוך ישלם לגן הפרטי.
"אבל הוא כבר בן שלוש והוא זקוק לתכנים חדשים ובוגרים"
אם הילד שלכם מיועד לעלות לגן עירייה והוא סביב גיל 3, המשמעות היא שהוא עדיין תינוק, ותינוק צריך להיות במקום בו ייתנו מענה לצרכיו הפיזיולוגיים והרגשיים. כמי שעבדה בתוך המערכת עם הקטנטנים, יכולה לומר לכם בלב שלם, שגן עירוני הוא מקום נוראי להיות בו! אולי כי הייתי מהגננות האכפתיות. אם נפלתם על גננת שלא באמת איכפת לה מהילדים, ושעובדת איתה סייעת לא אכפתית, או שהן פשוט לא מסתדרות (מה שקורה המון!)- הילד שלכם אכל אותה!
וזה עוד לפני שנכנסתי לזמני הארוחות בגן עירוני, שלא תואמים את צרכי הילדים, או לצורך של ילדים צעירים בשינה שלא מסופקת. אולי הייתם רוצים שילדכם לא ישן, אבל חכו לרגע בו תקבלו ילד עצבני ובכייני, שיריב איתכם על כל דבר כל אחה"צ, כמו גם עם חבריו, ויירדם על הספה בשעה ארבע או חמש, אם לא על אחד משטיחי הגן המטונפים.
ומה עם הגמילה? גם עניין הגמילה מטיטולים הוא נושא מדובר אך לא פתור. אני מוצאת שמגיעים אלי לייעוץ והדרכת הורים, מכיוון שההורים כבר הבינו שילד לא גמול הוא ילד שלא יתקבל לגן העירוני, או במקרה ה"פחות" גרוע - הגננת תשאיר את הילד עם תחתונים מלוכלכים כל היום. ההורים חרדים בצדק, אך מה לעשות שבגיל שלוש הילד שלהם עדיין לא בשל רגשית להיפרד מהטיטול? מה לעשות שישנם ילדים שרק בגיל שלוש פלוס מבשילים, ואם לוחצים עליהם להיגמל- הגמילה מסתבכת, והם עושים, לפעמים כהתרסה, ולפעמים כי הם באמת בחרדה, רק בתחתונים?
"לבד עם 35 ילדים שבורח להם בתחתונים"
לפני שבוע ישבתי עם קולגה. גננת משכמה ומעלה, שהייתה הגננת של בני בגן פרטי בעבר. היא ישבה ובכתה לי בעקבות החלטתה לשוב לעבודה בגן העירוני, לאחר שעזבה את המערכת העירונית בעבר. במהלך חמישה החודשים שחלפו מתחילת השנה החליפו לה צוותים, הביאו לה סייעות לא מתפקדות, חלקן לא דוברות עברית מלאה, שלא מועסקות על ידה אלא על ידי העיריה, ו"לא סופרות אותה". היא מוצאת את עצמה עובדת לבד עם 35 ילדים, לחלקם עדיין בורח בתחתונים. זה לא הגננות שאשמות כמובן, וזה קורה גם לגננות הכי טובות שיש. זו המערכת והתנאים שלא מאפשרים להן לצמוח ולעשות את מה שבאו לעשות: לדאוג לילדים שלנו.
גם אני הייתי גננת כזו. אחת שבאה לעבוד מתוך אהבה גדולה לילדים, וברחה מהמערכת העירונית בגלל התחושה הקשה, שלא משנה כמה אתאמץ - לא אוכל להצליח לתת את מה שמגיע לכל ילד.
השיחה איתה החזירה אותי שנים אחורה, כשאמרה לי ש"מי שאוהבת באמת ילדים או שלא יכולה לעבוד במשרד החינוך, או שהיא פשוט אומרת לעצמה שלא אכפת לה יותר", מכיוון שאין דרך להילחם במערכת הגדולה.
עכשיו קחו את ילדכם הקט, ושימו איתו את הגננת הכי טובה של משרד החינוך, יחד עם עוד מספר לא קטן של ילדים, וסייעת או אפילו שתיים, שלא עובדות אצלה אלא לצידה, ולא תמיד באות מתוך אהבת ילדים, אלא לפעמים כי זו העבודה הכי נוחה מבחינת שעות, והן לא דופקות לה חשבון, ובטח לא עושות מה שהיא מבקשת. קחו גננת שקורסת תחת החרדה שיקרה משהו לאחד הילדים והיא לא תהיה שם לראות, וזה יהיה על ראשה. באשמתה. גננת, שגם אם היא רוצה להחליף לילדכם טיטול או תחתונים, או בגדים, כי היא מהדור החדש, מהגננות שמבינות את הצורך, ולא רוצות שילד יהיה זה שנפגע מהבירוקרטיה ההזויה, אך אין לה את התנאים או את הצוות שיסכים לסייע.
ובכל זאת, הרי שזו לא המציאות. אז למי גן עירוני מתאים?
אז כאמור, אם היתה ברירה, הרי שעדיף היה להשאיר את הילדים לפחות עד גיל 4 בגן הפרטי, שכן עד אז הם זקוקים בעיקר לדמויות המטפלות, ליחס האישי והחם, ולאיפשור התפתחות והבשלה רגשית בקצב שלהם. אם בכלל להכניס לגן עירוני – הייתי אומרת שבגיל 4. למה בגיל 4? כי זה הגיל בו הם הופכים להיות "יצורים חברתיים". בשלב זה פחות מעניינת אותם הגננת, ויותר מעניין אותם להיות חלק מהחבורה (אם כי גננת שתפחיד את הילדים או תצעק עליהם - עדיין עלולה לגרום להם נזקים וחרדות). הבנים הופכים לחבורות ספיידרמנים, ויורים ומנופפים בחרבותיהם לכל עבר, והבנות הופכות בדרך כלל משחקות במשפחה. כלומר ישנן נטיות מאפיינות (וכמובן שיש גם יוצאים מן הכלל). הזהות המינית מתחילה להתגלות, והילדים עסוקים בעניינים אחרים, חברתיים, ופחות בחיבוקים ובצרכים הפיזיים. ילדים בגילאי שלוש וחצי לרוב נופלים בין הפטיש לסדן. מחד, מרבית ההורים רושמים לגנים עירוניים, ולכן לא נשארים מספיק בני אותו גיל בגנים הפרטיים, כך שגם ילד עדין נפש, שלא בשל עדיין להתמודדות של גן העירוני, נותר חסר אופציה, ונאלץ לעלות יחד עם כולם.
*אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים. לקבוצת ההורים בפייסבוק של אור ייני