לא מזמן הבן שלי ראיין אותי למצגת ההתבגרות שלו, ושאל אותי כל מיני שאלות על תקופת ההתבגרות שלי, ועל איך חוויתי אותה. היה מבדר להיזכר כמה התלהבתי מבנים, ואיך הובכתי כשהלכתי לקנות את החזיה הראשונה, ואיך דימוי הגוף שלי הושפע מאמירות הבנים בשכבה. היה גם נחמד להיזכר עד לרגע בו נזכרתי איך הבנים היו באים ומושכים לי בחזיה ובורחים. בהתחלה חייכתי כשסיפרתי לו את זה, כי זה הצחיק, אבל אז גיליתי שזה לא מצחיק אותו כלל. נהפוך הוא. הוא התפלא ממש, ושאל אותי בתדהמה למה הם עשו זאת? ואז נפל לי אסימון.

לרגע חזרתי לתקופת ההתבגרות שלי, כשהבנים הרשו לעצמם יותר מדי. זה נורא הצחיק אותם, ונורא הביך אותנו, הבנות. אני זוכרת שפעם הלכנו להתלונן עליהם למורות בחדר מורים, אבל אלה הסבירו לנו בחיוך, שזה טבעי שהבנים סקרנים בגיל ההתבגרות, ושכשהן היו בגיל ההתבגרות גם להן הבנים עשו זאת. זה היה לגיטימי למשוך בחזיות, כפי שהיה לגיטימי לשים מראה על הנעל כדי להציץ מתחת לחצאית. עד לאותו רגע לא עצרתי להרהר בנושא יותר מדי, למרות שאני זוכרת את תחושת הבושה שהרגשתי, כשהמורות, שאמורות היו להגן על כבודי, השיבו את פניי ריקם, והחזירו אותי למציאות בה לא יהיה מי שיעמוד על זכותי לשמור על גופי.

נכון, גיל ההתבגרות הוא גיל בו הסקרנות המינית בשיאה, ואין ספק שחלק מהעניין הוא יחסי בנים-בנות, אבל כשהבן שלי בן ה- 13 התפלא כל כך - הבנתי שלא. זה לא היה לגיטימי בכלל, ופתאום גאה בי כעס על אותן מורות, שגרמו לי לחשוב כל השנים שזה היה לגיטימי, שאני זאת שלא בסדר ושזה טפשי שאני בכלל באה להתלונן. ואז זה זרק אותי למחשבות על אותם קצינים ובעלי דרגות גבוהות, או סתם גברים שחושבים שהכל מותר להם ולגיטימי. אותם גברים שהם בני דורי ובני דורות בוגרים משלי. וחשבתי לעצמי, שאילו המורות היו נותנות כבר אז עונשים לבנים  "השובביים" ורואות בכך חציית גבול, או פגיעה בגופו של אחר, או אפילו הטרדה מינית - הרי שהמפקד שלי בצבא לא היה חושב שלגיטימי לשלוח אלי ידיים.

חינוך מהבית, מודל לחיקוי - איך שלא יהיה המסר עבר

אילוסטרציה
המפקד שלי בצבא לא היה חושב שלגיטימי לשלוח אלי ידיים | צילום: בשמת בן עמי
עוד חשבתי לעצמי, שהנה יש לי שני בנים בגיל ההתבגרות, ושניהם יודעים לכבד את גופן של בנות המין השני, ומפליא אותם בכלל שבנים מרשים לעצמם לגעת בבנות כך סתם. תגידו שזה החינוך מהבית, תגידו שאלה השיחות שניהלתי איתם על כל אונס קבוצתי של בנים בגיל ההתבגרות שהתפרסם בעיתון, או שזו הדרך העדינה והמכבדת בה אביהם, בעלי, מתייחס אלי לעיניהם, תגידו שאלה השיחות עם היועצת בבית הספר. איך שלא מסתכלים על זה - הדברים חילחלו, והילדים שלי מתחלחלים למחשבה שמישהו פוגע במישהי או להיפך. בעיניהם זה מאוד לא לגיטימי.

הרגשתי גאווה באותו רגע. הרגשתי שאת שלי עשיתי, שכל השיחות שיזמתי איתם על מה לגיטימי ומה לא, על מהו אונס, ועל שאונס הוא לא מילה שמיוחסת אך ורק לנושא המיני, אלא שזו מילה שמבטאת משהו גדול יותר. לימדנו אותם לאנוס זה להכריח, ולאנוס מישהו לעשות משהו שהוא לא רוצה - זה לא בסדר בכל אמת מידה, הפתיחות בה דיברנו על אונסים קבוצתיים שהתפרסמו בעיתון, ועל מהו גבר בעיניהם, ואיך אמורים להגיב ללחץ חברתי, בייחוד אם אתה יודע שמה שעושים לא בסדר - הכל חילחל. ולרגע שמחתי.

אבל אז נזכרתי איך זה מתחיל. ואיך הורים אפילו לא חושבים או מודעים למסרים שהם מנחילים לילדיהם וזה מתחיל מגיל כל כך קטן, ברגעים תמימים שאנחנו לא שמים עליהם את הדעת. אלה הרגעים למשל בהם סבא נעלב או סבתא נעלבת, כי הנכד האפרוח המתוק לא רוצה לחבק ולנשק אותם כשהם באים לביקור. אז הם (ואתם כמובן) עושים לו פרצופים נעלבים, וסבא וסבתא אומרים דברים שגורמים לכם, ההורים, לרגשי אשם, להרגיש שבאמת אסור לאכזב את סבא וסבתא, ושזה לא יפה ולא מנומס, שהקטן לא בא לנשק, ואתם מנסים לשדל את הסרבן לתת נשיקה וחיבוק, ומרגישים מאוכזבים כשהוא לא בעניין. אתם מרגישים שהוא לא אוהב אותם, או שהוא עושה דווקא.

האם זה באמת מה שאתם רוצים ללמד את הילד שלכם? שאם הוא לא רוצה להתמסר למישהו, לחבק, לנשק, אז זה לא יפה או לא מנומס? ומה אם הריח של סבתא לא נעים לו? ומה אם משהו באנרגיות של סבא מרחיקות אותו? ומה עם ההנחה שגם לאפרוח קטן מגיעה הזכות הבסיסית להיות אדון לגופו? אני לא מתכוונת כמובן, שצריך לוותר לו על דברים, או ללמד אותו להתחיל לצעוק בקולי קולות כשאתם רוצים להכניס אותו למקלחת, כי לא מתחשק לו באותו הרגע והוא מעדיף לשחק. זה כבר ברמת הצבת הגבולות.

אבל יש מקומות שעלינוח לכבד את בחירתו, אפילו אם הוא בן שנתיים. קחו לדוגמה סיטואציה נוספת בה ילד קטן בן שנתיים רוצה לחבק ולנשק את ילדכם, וילדכם יהדוף אותו. אולי לא יהיה לכם נעים. אולי זה מעליב את הילד השני, אולי הוא יבכה. מרבית ההורים אומרים לילדם: למה אתה לא מחבק אותו? תראה איך הוא נעלב. מנסים לגייס את האמפתיה של הקטן, כדי שיסכים לחבק, ובלי משים מעבירים לו מסר, שאם מישהו אחר רוצה לגעת בגוף שלך, והוא מסמן שהוא נעלב - אתה צריך לאפשר לו. ואז בגיל מאוחר יותר, סביב גיל חמש, כשכבר יש הטרדות מיניות בגן, עובדים עם הילדים על שמירה על גופם. "גופי ברשותי" קוראים לזה, ומתחילים לבלבל את הילדים, כי עד אז ביקשו מהם לוותר על רצונם ולאפשר לגעת בהם, ועכשיו פתאום המסר אחר. אלא שזהו המסר הנכון.

בגיל שלוש מתחילה הסקרנות הטבעית באיברי מין

גבר מחבק אישה
היו מודל לחיקוי ואל תיגעו אחד בשני בצורה לא ראויה מול הילדים | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
והנה פרט חשוב. הידעתם שבגיל 3 כבר מתחילות הטרדות מיניות בגן? כלומר בגיל 3 הסקרנות הטבעית גורמת לילדים לגעת באיברי המין של חבריהם וחברותיהם. תחילה זה מסקרנות, ומאוחר יותר, סביב גיל חמש, החמידות הזו כבר הופכת מאוד לא חמודה. כשילד סגר בשרותים יחד איתו מספר ילדים, ולאחת הילדות  הוא דחף בכח פלסטלינה לאיבר המין- זה כבר לא הצחיק  אף אחד, וזה היה מאוד לא חמוד כשהזמינו עובדת סוציאלית והגישו תלונה. אני לא רוצה לחשוב מאיפה הגיע הרעיון לאותו ילד קטן, אבל אני די בטוחה שגבולות לא היו לו בבית בנושא פרטיות הגוף.

או בביה"ס היסודי, כאשר ילד סגר את בתי בשרותים, והציץ לה מתחת לדלת, וחסם את דרכה בדרך החוצה - אז לא. זה ממש לא חמוד, לא לגיטימי ולא מקובל. ואותם ילדים, גדלים להיות אותם אלה שחושבים שזה לגיטימי לגעת.

איך תלמדו את הילד שלכם לכבד את גופם של אחרים?

 

  1. בגילאים צעירים, אם הילד שלכם לא רוצה בקירבתו של מישהו - אל תכריחו ואל תעשו לו רגשי אשם. במקום הסבירו לנעלבים שזכותו של כל אדם להגיד לא, ולילדכם תגידו במילים פשוטות: "אם אתה לא רוצה- אתה לא חייב", ואם סבתא ממש מאוכזבת, אתם יכולים להוסיף גם: "סבתא מאוד אוהבת אותך, והיא תשמח אם תחבק אותה אח"כ, אם תרצה, כמובן".
  2. הראו לילד דוגמה אישית בבית - חבקו אותו בעדינות, אם הוא אומר לכם די - הפסיקו, גם אם הוא מתפוצץ מצחוק תוך כדי שאתם מנשקים ומדגדגים אותו. עצרו ושאלו אותו אם הוא באמת רוצה שתפסיקו, וכבדו את מה שיגיד.
  3. אם הילד עושה לכם משהו לא נעים - אל תתביישו להעמיד אותו על מקומו, ואל תוותרו שם.
  4. אם בדוגמה אישית עסקינן, הרי שמצויין להתחבק עם בן זוגכם לעיני ילדכם. להתחבק בצורה עדינה, נעימה ומלטפת, ולא לשלוח ידיים זה לזה למקומות פרטיים – גם לא בצחוק. הילד קולט מה שהוא קולט, ואתם אף פעם לא יכולים לדעת לאן הוא לוקח את זה. תעשו מה שאתם רוצים בדלתיים סגורות.
  5. אם ילדכם מנסה לחכות אתכם ולנשק אתכם באותה צורה שאתם מנשקים את בן זוגכם- אל תאפשרו לו. הסבירו לו שאלה נשיקות ששמורות רק לבן זוגכם. הסבירו לו שכשיהיה מבוגר, ותהיה לו חברה- הוא יוכל לנשק אותה כך אם היא תסכים.
  6. בגיל מאוחר יותר, סביב גיל 10, אם מתפרסם מקרה אונס או הטרדה מינית - זו הזדמנות מצויינת לפתוח עם ילדכם את הנושא, ולשוחח על גבולות המותר והאסור, על התמודדות עם חברים ועם לחץ חברתי, ועל חובת הדיווח.
  7. עם מתבגרים רצוי מאוד ליזום שיחות פתוחות על הדרך בה הם תופסים מהו גבר. נערים רבים תופסים גבריות כדבר כוחני. חשוב לחשוף אותם לדוגמאות על גבריות עדינה ומכבדת.
  8. אחד הדברים הקשים למתבגר הוא שחבריו קוראים לו הומו - גם אם בצחוק. עבור מתבגרים רבים הדבר נתפס כקללה, והם עסוקים בהוכחה לבריהם שאינם כאלה. כדאי להסביר לנער, שחשוב לכבד כל אדם באשר הוא, ללא קשר לנטיותיו המיניות, ושהומו אינו קללה, ולתת לו כלים להתמודד עם אמירות מסוג זה.
  9. במילים אחרות, הכי חשוב זה לדבר, לדבר, לדבר עם הילדים על הכל ובכמה שיותר פתיחות.
  10. ובנוגע לתקשורת פתוחה עם הילדים- אם יש לכם ילדים צעירים- זה הזמן ללמד אותם תקשורת פתוחה מהי. להקשיב להם באמת. לשבת ולספר להם דברים, ולשתף אותם. ליצור את הקירבה ביניכם, כדי שבגיל ההתבגרות, הוא גיל ההתנהגויות הסיכוניות, ילדכם יבוא וישתף אתכם מרצונו.

 

רוצים ללמוד איך ליצור תקשורת פתוחה עם הילדים? מוזמנים להזמין להורים סדנא בנושא יצירת תקשורת מקרבת עם הילדים  or.yeyni@gmail.com

לכל הטורים של אור

אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.