כמעט חודש עבר מאותו רגע בו ראיתי את שמו של בני מופיע על הצג. כמעט חודש לעכל ולהבין מה היה שם ברגעי האימה ההם, בהם התלבטתי אם לענות לו או לחזור אליו אחר כך. שברי רגעים, בהם החלטתי לענות לו למרות שחשבתי, שכרגיל, הוא בטח מתקשר שוב מתוך שיעמום. אבל לא. קול השבר והבכי קורע הלב שלו גרמו לי להבין בתוך אולי שניה או פחות שמשהו לא טוב קרה. מישהו עצר וטיפל בו, וחשב להזעיק אמבולנס.

למרות שהייתי בדיוק בכניסה למקלחת, לקח לי פחות מדקה להיות לבושה, נעולה ומוכנה לתזוזה, ועוד דקה להניע את הרכב. כל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי מבפנים: "אסור לך לבכות. אסור לך לאבד שליטה. את יודעת שאת מסוגלת להיות חזקה. הוא התקשר ודיבר איתך, וזה אומר שהוא חי. כל השאר יטופל. היסטריה לא תעזור עכשיו". כמה שליטה עצמית ודיבור פנימי הייתי צריכה באותם רגעים.

כל מה שרציתי זה לראות אותו הולך

בתוך 8 דקות כולל עמידה ברמזורים אדומים כבר הייתי בחניון הפארק, מחכה שאיך שהוא הוא יגיע מתוכו החוצה. עמדתי בשמש והזעתי ולראשונה בחיי לא היה לי אכפת. כל מה שרציתי זה לראות אותו הולך. מדמם אבל הולך. רציתי לחבק אותו ולרצוח אותו בו זמנית. לצרוח עליו, על שלמרות כל מה שלימדתי אותו, וכל האזהרות שלי, הוא בחר לצאת רכוב על אופניו בלי לחבוש קסדה. כעסתי עליו. כעסתי על שבחר לסכן את עצמו, ועל שהוא העמיד אותי, מדריכת ההורים, במקום של האמא האנושית והלא מושלמת, שילדיה בוחרים לעשות שטויות וטעויות. הוא הפגיש אותי עם רגשות קשים, ועם מה יחשבו עלי, ואז ראיתי אותו - הולך בוכה, אשה מבוגרת מלווה אותו, שני נערים מסייעים לו – אחד סוחב לו את התיק והשני את האופניים, והוא הולך בוכה ומדמם. מחזיק את ידיו הפצועות באוויר, דם ניגר מראשו. לחבק אותו? לצעוק עליו?  בלבול!

תאונה אופניים חשמליים
"אמא שלי בחיים לא תסכים לקנות לי אופניים חשמליים" | צילום: Shutterstock
אני מנסה להתקשר לרופא, שישלח לי הפניה למיון, ובו בזמן להוריד את הכסאות האחוריים של הרכב, כדי להכניס את האופניים, ובאותו זמן מנסה להרצות לבני על שנהג בחוסר אחריות, ועל שעכשיו הוא רק הצדיק את הסיבה שבגינה סירבתי עד כה להיכנע לנסיונות השכנוע שלו לקנות לו אופניים חשמליים. אלוהים, איזה מזל. לפעמים אני מתעקשת בדיוק במקומות הנכונים. זה לקח נצח עד שהבנו שאין דרך להוריד את הכסאות, ומזל שאחד הנערים חשב וידע איך מפרקים אופניים. ובינתיים הילד לא מצליח להיכנס לאוטו - הכל כואב לו. הוא חושב ששבר את שתי הידיים, הראש נפתח - את זה רואים בבירור, והוא מתחיל להרגיש פגיעות נוספות במקומות שונים בגוף.

בדיבורית הוא שומע את הרופא עונה לטלפון ומתחיל שוב לבכות. משהו לא בסדר. הוא מרגיש את זה. ואני מנסה להיות החזקה, לעודד אותו, לשים בפרופורציות, להפסיק להטיף לו מוסר עכשיו כשכואב לו (הוא ממש ביקש, אבל המחנכת בערה בי), והי לי קשה. חנקתי את הדמעות. מים היו עוזרים לי לבלוע אותן חזרה. אבל הצלחתי. לא תמיד אני מצליחה. זה היה הישג.

אנחנו במיון. הרופאים שואלים בזה אחר זה: "תאונת אופניים חשמליים, כן?"
"לא!" ממש לא. עד היום לא הסכמתי, ועכשיו אני יודעת שגם הוא מבין למה.

"אמא שלי בחיים לא הסכימה ובחיים לא תסכים לקנות לי", הוא אומר פתאום בגאווה. אני יודעת שהוא יודע ושתמיד ידע שהגבול הזה בא לשמור עליו, למרות שהוא לא היה מרוצה ממנו מעולם, וכעס וצעק ואמר שלכל החברים יש. תמיד ידעתי שיגיע הרגע בו הוא יעריך אותי על זה שעמדתי על הגבול שלי ולא נכנעתי ללחציו. על שאמרתי שאני אמא שלו ולא של חברים שלו, ושההורים שלהם יצטרכו להתמודד עם התוצאות. שאני לא מוכנה.

מתבגרים, גיל ההתבגרות
"תודה שהיית איתי, ולא צעקת עלי למרות שהיה מגיע לי". אילוסטרציה | צילום: Shutterstock
והרגע הזה הגיע! הרגשתי לרגע גאה בעצמי. שם, בתוך כל ההמולה, בתוך בדיקות המתמחים והרופאים, והרופאים המומחים, והריצות לצילומים, ובתוך הרעב כי לא אכלתי שום דבר מהבוקר כשרצתי החוצה אחוזת אמוק, בתוך כל אלה היו לי רגעים בהם הערכתי את עצמי, והזכרתי לעצמי שבסופו של דבר כולנו הורים (גם אני), שעושים ככל יכולתם לחנך ולהגן על ילדינו, ולתת להם את הכלים והאזהרות כדי שיתמודדו עם החיים, וישמרו על עצמם היכן שאנחנו לא יכולים, או לא נמצאים כדי לשמור ולהגן, אבל שגם אם אני עושה כמיטב יכולתי- לילדים שלי יש עדיין את הרצונות והדחפים הטפשיים שלהם, ולי אין שליטה עליהם, וכל מה שאני יכולה לעשות זה למנוע את מה שביכולתי למנוע ולא מעבר. הזכרתי לעצמי שגם אני, למרות שאני מדריכת הורים, ומתעסקת בחינוך כבר 20 שנה, גם אני בעצם נורמלית, וכך גם ילדיי.

אז יצאנו בזול עם הדבקה בראש וללא זעזוע מח - רק עם טיפשת גיל הנעורים, ועם שבר ביד אחת, והמון המון חבלות פתוחות ומכאיבות בחלקי גוף שונים והזויים שחטף כשהאופניים החליקו והוא התהפך, וידעתי להודות ליושב במרומים על שלימד אותו לקח, ונתן לו לצאת בזול יחסית מהעניין.

ההתעקשות שלי שלא לאפשר בשום שלב בחייו לימודי רכיבה על אופנוע, עליהם הוא מדבר מגיל צעיר, קיבלו חיזוק משמעותי מאותה תקרית, בה כולי תקווה שהוא הפנים לשם שינוי את גודל הפציעות שהיו עלולות להיגרם אם היה במהירות גבוהה ובהתרסקות על הכביש חלילה.

 

עמדתי שם מולו, נשטפת בכעסו

והיה עוד רגע אחד, בו הבנתי שיש ערך למאמץ שלי למענו. רגע בו היינו בבית, כבר אחרי, עם גבס על היד, ותחבושות מכסות חלקים מגופו. רגע בו הייתה לו התפרקות שאחרי, והוא אפילו לא ידע למה הוא בוכה, ולא ידע מה הוא רוצה מעצמו, ממני, וביקש דברים הזויים כמו להוריד את הגבס המציק, וצעק עלי שאני לא מבינה, ושזה כואב, ואני רק עמדתי שם מולו, מבינה שהוא בסערת רגשות, מבינה שהוא לא מדבר מתוך הגיון, שהוא מאשים אותי בדברים שלא מגיע לי שיאשימו אותי בהם, ורציתי לצעוק עליו. באמת שרציתי. כי אחרי איך שהתנהג בחוסר אחריות, ואחרי שביליתי איתו שעות בבית חולים - גם אני הרגשתי צורך להתפרק, אבל עצרתי את עצמי. הזכרתי לעצמי לראות את התסכול והבלבול שלו, את החוויה הקשה והמטלטלת שחווה, את חוסר האונים, ועמדתי שם מולו, נשטפת בכעסו, איתנה ולא מאפשרת לעצמי להתרגש או להתעצבן, וכל מה שאמרתי לו זה שאני מבינה אותו. באמת מבינה. ואחרי כמה דקות שאלתי אם הוא צריך חיבוק, וזהו. המתח התפרק. זה נגמר. הוא בכה על כתפי, כשאני נזהרת שלא לגעת בשום חלק כואב מגופו. וכשהוא שיחרר אותי והסתובבתי ללכת הוא קרא לי ואמר את המשפט שכל כך הייתי זקוקה לו, ושהיה כל כך לא ברור מאליו עבורי: "אמא, תודה שהיית איתי, ושהכלת אותי ולא צעקת עלי למרות שהיה מגיע לי. הייתי צריך את זה. שתדעי שאני מעריך את זה. מאוד".

הסתובבתי מחוייכת. וסוף סוף התפשטה בי תחושה טובה. כנראה שבכל זאת עשיתי משהו טוב.

אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.

>> לכל הטורים של אור ייני - הגננת