זה יכול היה להיות סופשבוע חורפי מעולה בבית - מקסימום הנאה ואפס תנועה, אבל ליהונתן היו תכניות אחרות בשבילי. אז מה עושים כשיש סערה בחוץ וילד היפראקטיבי בבית? שאלה טובה.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
רוקנרול בייבי
זה התחיל ביום שישי ב-12 בצהריים, כשהחזרתי את האנרג'ייזר הקטן מהגן. הוא היה מאוד שמח אחרי מסיבת יום ההולדת שהתקיימה בגן, ומאוד עירני אחרי שטרף עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות. כמובן שלא היו לו שום תכניות לבלות את הסופ"ש בבית, בעיקר כשיש גשם בחוץ, וזה - כפי שכל הורה יודע - אטרקציה אמיתית.
כשהבנתי שהתנפצו האשליות שלי לגבי הסופ"ש, התחלתי לחשוב מה לעשות ולא ממש ידעתי. ניסיתי להציע פאזלים, סיפורים, אפילו נפלתי לטלוויזיה, אבל הרודן הקטן התעקש על לוקיישן אחר, כזה שאינו בתוך הבית, ואם אפשר אז שיכלול הרבה שלוליות גשם. אם לא הייתי נופלת לטריק הזה בשנה שעברה כנראה שהייתי זורמת איתו. אבל אחרי שבגשם הראשון של החורף הקודם נעלנו מגפיים, קפצנו בשלוליות בגשם ואפילו החלקנו אל תוך אחת, ואמרתי לעצמי "נו, הוא ילד, זה מה שהוא צריך לעשות" (וגם אני נורא נהניתי אבל אל תספרו) - אז כל היופי הזה נגמר אחרי שהוא היה בשבוע וחצי בבית, משתעל ומנוזל ועם חום. אז לא, זה לא יקרה לי שוב.
עוד ב-mako בית ומשפחה:
- חיסון שפעת: לחסן או לא?
- מחקר: רמת האושר יורדת בילד השלישי
- "עונש של 'פסק זמן' מסוכן לילדים כמו עונש פיזי"
בעודי מהרהרת על מזג האוויר והשפעותיו על חיי או מה שנשאר מהם, שמעתי רעש יפה מקצה הרחוב שכללו בעיקר גיטרה ותופים - ואז נזכרתי: הבר בפינה חוגג היום 10 שנים של צ'ייסרים ויש הופעה של ירמי קפלן. הסתכלתי על עצמי, הסתכלתי על יונצ'וק, ואמרתי לו: "יונצ'וק, רוצה ללכת להופעה?".
הקטנצ'יק חשב לרגע ואמר: "כן! הופעה! הופעה! הולכים להופעה!". חשבתי לעצמי: איזה כיף, סופסוף אני יכולה לקחת אותו למקומות שאני אוהבת. פתאום החורף לא היה נראה לי כל כך קר וחשוך. הסתערתי על בגדי החורף שלי, השלכתי את הטרנינג, חבשתי את ז'אקט העור שלי, הג'ינס של הרוקנרול והמגפיים, והאור התחיל לחזור לי לעיניים. הבנתי שלא משנה באיזה גיל ובאיזה מצב, תמיד איכשהו המוזיקה מצילה אותי. ועכשיו, גם את יהונתן. אחר כך הסתערתי על הארון שלו, לקחתי ג'ינס והחלטתי לחנוך את מעיל העור שאבא הביא לו מניו יורק. פייר, הוא נראה הרבה יותר רוקר ממני. יצאנו החוצה, יד ביד ורוק ברוק, והתחלנו לצעוד בשלוליות אל עבר ההופעה שבפינת הרחוב.
איפה ההופעה?
בבר השכונתי זיהיתי עוד כמה אמהות ואבות שחשבו על זה, וכמה ילדים בחוץ שמנסים להבין לאן לעזאזל הם הגיעו, אבל יהונתן לא התמהמה - הוא רץ פנימה, נעמד במרכז הרחבה והתחיל לרקוד לצלילי המוסיקה. אמנם זה היה הבאלאנס וההופעה עוד לא ממש התחילה, אבל ליהונתן זה לא הזיז - יש מוסיקה, יש רחבה - הוא רוקד. גם האנשים מסביב היו ממש מרוצים ממנו ומחאו לו כפיים, מה שעודד אותו להמשיך. בשלב מסויים הוא נזכר שהבטחתי לו הופעה והתחיל לחפש אותה. כמובן שניסיתי להסביר לו שהיא עוד מעט תתחיל וזה היה רק הבאלאנס ששמענו מהחלון, אבל מה לילד בן שנתיים וחצי ולמילים המוזרות האלה? אמא הבטיחה לו הופעה – והוא ימצא את ההופעה!
בלית ברירה התחלתי לרוץ אחריו בתוך הבר, עד שלפתע הוא מצא חדר סודי בצד. בלי להתבלבל הוא נכנס אליו. אני הבנתי לאן הגענו, אבל ליהונתן זה לא ממש הזיז - ירמי קפלן והלהקה ישבו שם והתכוננו למופע. יהונתן בחן אותם במבט חשדני, ואז ניגש לאיש ההוא המתולתל ואמר לו: "איפה ההופעה? איפה יש פה הופעה?". ירמי צחק ואמר שעוד מעט זה מתחיל, אבל יהונתן לא קנה את זה. הוא הרגיש מרומה. הבטיחו לו הופעה ואין הופעה! הוא יצא משם בזעם ואמר לי: "אמא, אבל איפה ההופעה? איפה יובל המבולבל? איפה מר עגבניה?". ואז הבנתי: בפעם האחרונה שהלכנו להופעה זאת הייתה ההצגה של יובל המבולבל ויונצ'וק הקטן חשב שהוא מחכה לו מעבר לפינה. ואני לתומי חשבתי שהדפוק הזה יעשה לו טוב.
אחרי שהסדרתי ביני לבין יונצ'וק את העניינים, ירמי קפלן עלה על הבמה ונתן הופעת חורף מצויינת. את השיר הראשון והשני עוד הספקתי לראות, אבל אז יהונתן רצה הביתה. את השאר השלמתי מהחלון. לפחות זה עייף אותו מספיק כדי לדפוק שנ"צ של שעתיים ואמא יכלה ליהנות מקצת רוקנרול ולכתוב. ואם יש לכם רעיונות לאיך שורדים את החורף הזה עם ילדים, אני כאן. דברו אליי. ותיזהרו משלוליות.