כבר שנים שמדי זמן, במרווחים שהולכים ומתקצרים, אנחנו שומעים באמצעי התקשורת, על עוד מקרה של מטפלות, גננות, סייעות שפגעו בילדים או פעוטות חסרי ישע. ילדים שמתוך אמונה שלמה הוריהם הפקידו אותם בידי "אנשי חינוך כביכול", אנשים שעליהם הם סמכו שיעניקו לילד/ה שלהם את הטוב ביותר וישמרו על חייהם וביטחונם. מעשי ההתעללות בפעוטות פוגעים בבטן הרכה של כולנו ומטלטלים אותנו קשות. בסיפורים האלה כולנו יודעים ומבינים עד כמה הפעוטות עברו טראומה, אך לא כולנו מבינים את עוצמת הטראומה של ההורים. המצב מורכב יותר כאשר מבינים שאנו מצפים מההורים שיצליחו לטפל בטראומה של ילדיהם, אך זו ציפייה שלא תמיד ריאלית, שכן ההורים עצמם זקוקים לתמיכה ולעזרה לא פחות מילדיהם, שכן גם הם עברו טראומה מטלטלת.
"לא הייתה מסוגלת להכניס את בתה למסגרת במשך שנה"
לפני שנים בעודי סטודנטית לתואר שני, פגשתי במדשאות האוניברסיטה חברה ללימודים, וכששאלתי לשלומה, היא הפתיעה אותי בהתפרצות של סערה רגשית גדולה, מפח נפש של ממש. בדיוק שנה לפני כן, שתינו ילדנו, אני תינוק - והיא תינוקת. כחודש לפני השיחה שלנו במדשאות, ובעקבות תחושת בטן לא טובה לגבי השהות של בתה בפעוטון - כך סיפרה לי – היא התעכבה במשך זמן רב ליד דלת הפעוטון לאחר שהשאירה את התינוקת להשגחת מטפלת ובעלה שניהלו את המקום ביחד. מוחי אינו יודע לדייק ולומר היום מה היא סיפרה שהתרחש שם, מה היא שמעה בדיוק מאחורי הדלת הנעולה - היה משהו כנראה באירוע שדווח לי, שהיה כה מפחיד עבורי כאמא וקשה לשמיעה, ולכן כל שנותר, מקודד במוחי מסיפורה, הוא צל של זיכרון - תמונה של הבת שלה, בלול, בוכה, וסופגת אלימות מילולית קשה מצד בן הזוג של המטפלת כאשר הבכי המתגבר מבטא פחד הולך נורא של הפעוטה. הסיפור כמובן לא נעצר שם. מתנערת מהקיפאון והאימה שאחזו בה, היא דפקה על הדלת ודרשה להוציא את בתה מהמקום מיידית.
הטלטלה, האימות עם המטפלת, החששות הגדולות שלה כהורה לתינוק או פעוט וההכרה בכאב לב על הטראומה המתמשכת אשר נגרמה לבת לא הרפו ממנה. היא לא הייתה מסוגלת להכניס את בתה לשום מסגרת במשך עוד כשנה, כיוון שאיבדה אמון בקיומה של מסגרת מוגנת ומגוננת עבור הבת. לתחושת החרדה נוספו תחושות האשמה עצמית וכישלון באחריות ההורית, כל אלה לא אפשרו לה חזרה לשגרה הרגילה.
סערה רגשית, בכי, קשיי הירדמות וחוסר אמון
במשך השנים, פרשיות ההתעללות בחסרי ישע ובתוכם, תינוקות ופעוטות רק הולכת ועולה מדרגה. זוהי פגיעה במרחבי תום, של התינוק או הפעוט, שכל כולו בתהליך של הבניה ועיצוב, תוך תלות גדולה בסביבתו שחשוב שתהיה מיטיבה. זהו מרחב נגדי אל מול התום המיוחל, של חוסר אונים: על מעשי עוולה שקיימים בחוץ, על שלא הצלחנו לזהות בזמן או לשמור, על פגיעה בחיבור ההישרדותי-אנושי של הורה להגן על ילדו מפני הרע. הידיעה שכשהדלת נסגרה, לא ניתן היה לדעת מה קרה ״שם״, הפחדים, והדמיון שמציף בתמונות שונות של זוועה והכאב על הסערה הרגשית שהבן או הבת חוו, מייצרים תמונה שדומה לפוסט טראומה: סערה רגשית בלתי פוסקת, מחשבות שמתרוצצות בראש, אי שקט, בכי, דאגה מופרזת לילד, קשיי הרדמות, חוסר אמון וקיומן העיקש של רגשות קשים כגון חוסר אונים או אשמה. וזאת, רק מההיבט של ההורה.
מובן ומוכר לכולנו, שהתינוק או הילד הצעיר, שנחשף למעשי ההתעללות או שהיה עד להם, נושא בתוכו זיכרונות טראומתיים בלתי-מילוליים (כידוע, לרוב יכולות מילוליות עדיין לא התגבשו בתוכו באופן מלא). לכן,, זיכרונות אלה הם בעלי אופי רגשי-גופני, של בהלה, אימה, כאב. שלא כמו בעבר, בו הקטינו את יכולת ההפנמה של תינוקות את מה שקורה להם או בסביבתם, אנו יודעים היום שתינוקות הם ישויות ממשיות אשר מבינים את העולם אך באמצעות כלים שונים מאלה של המבוגרים. הזיכרונות שהם נושאים אינם נעלמים לאיזו פינה חשוכה בנפש כפי שהיינו רוצים אולי להאמין, והם יכולים להימצא כשחזורים עדינים (או חזקים) ברגעים שונים על ציר ההתפתחות של הילד: במפגש עם אנשים זרים, בהמצאות במקומות הומי אדם, קשיים סביב אבני דרך התפתחותיים כגון גמילה מחיתולים הכורך נושאים של גוף ושל שליטה, וכך גם סביב תזכורות הקשורות באלימות שהייתה כגון צעצוע או שמיכה מסוימת או המצאות בתנוחת גוף מסוימת, הרמת קול או תנועות חדות של מישהו בסביבה - מעין תגובות של בהלה אל מול מה שהמוח למד שהוא שווה ערך לסכנה.
חשוב שכולנו כחברה נזכור שעל כולנו להירתם ולתת הכרה ותמיכה בכמה רמות בהקשרים של מצבי ההתעללות. ראשית, להורים, על הגיהינום שהם מוטלים לתוכו לפתע פתאום, וכמובן לתינוקות שזקוקים לתיקון וריפוי בתוך קשר מיטיב עם הסביבה הבטוחה שלהם לאחר הערעור המתמשך שחוו. בנוסף, חשוב לתקף את הכאב העמוק והבהלה שלנו, כחברה, שעוברת טלטלה בעקבות ההכרה האימתנית במעשי זוועה שמתרחשים בסביבות שהיו אמורות להיות מוגנות ורכות, מעשים שמותירים סימני שאלה אודות קיומו של העולם כמקום בטוח.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, מטפלת ומדריכה זוגית ומשפחתית מסומכת, מנהלת המרפאה לטיפול זוגי משפחתי ממוקד טראומה ומנהלת שותפה של המרפאה לטיפול מיני, בית חולים לב השרון.