כילדה דתייה, החיים שלי היו די רגילים. לכאורה לא היה דבר בעייתי, חריג או כזה שמצריך יחס מיוחד. אז נכון, היו פיגועי טרור, ולעיתים מכרים וקרובים נהרגו – וזה היה החשש הגדול ביותר שלנו. החיים הנורמטיביים לכאורה השתנו ביום אחד כאשר עברתי פגיעה מינית באולפנה על ידי חברה ללימודים. התסמינים היו מידיים ועוצמתיים שאותם אני מרגישה בכל יום ובכל רגע מאז בחיי.
"מה שאתם עושים לי, גרוע יותר ממה שהיא עשתה לי"
לאחר הפגיעה שחוויתי, תגובת הסביבה חיזקה אצלי את התחושות הקשות: חוסר בטחון, אשמה, דיכאון וחרדה. התפתחה אצלי פוסט טראומה מורכבת שהדגישה את החסך בגורם שאליו אוכל לפנות, כזה שיהיה אוזן קשבת, שיחזק את ביטחוני ויאפשר לנפשי להתמודד. את המחסור והקושי שאותו חוויתי, אני זוכרת ונוצרת בליבי, הוא מהווה עבורי את הבסיס לחינוך שאותו אני מעניקה לילדים, ובזכותו אני בוחרת לשדר לילדים הקטנים והחמודים רוגע ונעימות.
הפגיעה המינית עצמה הייתה קשה, ולא פחות קשה הייתה התגובה של הצוות החינוכי ויחסם אליי. בעוד הבת הפוגעת לא ספגה ענישה משמעותית משום שצוות האולפנה חשש "שחייה יהרסו". עליי אסרו לשוחח בנושא עם החברות שלי. דרשו ממני להיפגש עם פקידת סעד ועם אנשי צוות שונים, ושאלו אותי שאלות מאשימות, כואבות, לא מתאימות בכלל, בטח לא לקטינה מול מבוגרים חסרי הכשרה. הרגשתי לבד לחלוטין, שהחיים שלי התהפכו. ברגע של כנות אמרתי לאיש צוות: "מה שאתם עושים לי, גרוע יותר ממה שהיא עשתה לי" – וכיום אני יודעת עד כמה המשפט הזה היה נכון.
חוויית טראומה היא חוויה של חוסר אונים וחוסר שליטה, חוויה שרק הלכה והעמיקה. דיכאון ואובדנות שהיו מודחקים החמירו והפכו לתסמינים קשים שלא היה ניתן לפספס. מנערה חברותית וקולנית, הפכתי למנוכרת מאוד ושקטה. מקומות הומי אדם גרמו לי להרגיש כלואה, להתקפי חרדה ולתחושה חזקה של פחד בלתי נשלט. הרגשתי נגועה, מלוכלכת, פגומה, לא משנה כמה ניסיתי להילחם בעצמי. הייתה לי הפרעת אכילה קשה, בנוסף לניסיונות אובדניים חוזרים ונשנים. בקושי הצלחתי לישון בלילה, וכשישנתי סבלתי מסיוטים איומים.
במרחק השנים אני יודעת לומר: תגובת הסביבה קריטית לנפש, ובמקרים רבים היא זו שקובעת כיצד הנפש תגיב לטראומה שספגה. במקרה שלי התנהלות הצוות החינוכי סתמה את הגולל על הסיכוי שלי לחוות חיים נורמליים. סבלתי מבידול חברתי, איבדתי את כל חברותיי מהאולפנה, חשתי ניכור, בדידות ואשמה נוראית, שהפכו את הפגיעה למרכזית בחיים שלי. במקום שהצוות יאפשר לי ולנפשי להחלים מהטראומה שחוויתי, נאלצתי להפנים שאני אשמה.
הטראומה כאן כדי להישאר
מאז עברו יותר מעשר שנים, אובחנתי כסבולת מ-"פוסט טראומה מורכבת" (CPTSD). הבנתי שאין לכך תרופה, רק ללמוד לחיות עם התסמינים, ללמוד לזהות אותם ולנסות להכיר את עצמי, את לאה שמעבר לטראומות ולכאבים. אין יום בלי שהטראומה מופיעה והיא כאן כדי להישאר. אבל מתוך נקודת השפל שחוויתי, מתוך כל הקושי הנפשי, יחס הסביבה לפגיעה ולטראומה – מתוך כל אלה ידעתי לצמוח. התחלתי בתהליך של למידה וחקירה: ממה נובעת הטראומה? כיצד אפשר לחיות לצידה? כיצד אני אחראית על גורלי? לאט לאט הוכחתי לעצמי שאני זו שאחראית על חיי וקובעת את גורלי, וזאת למרות נסיבות החיים הלא פשוטות, למרות היחס המשפיל והקשיים שבדרך.
במהלך השנים למדתי לחיות לצד הטראומה שחוויתי. זה לא שהפגיעה המינית לא קיימת או לא משפיעה על חיי, אבל הצלחתי ללמוד ממנה, להשתמש בה כדי למצוא משמעות לחיים, לעשות טוב לאחרים ולחנך ילדים לאמפתיה וסובלנות. אני משתפת ומלמדת על המסע שעברתי, בין היתר אני משתתפת במיזם "פברואר יוצא מן הכלל" של החברה למתנ"סים ומתארת את התהליך שעברתי. זה נותן לי כוח להרגיש שאני מפיקה תועלת ועושה טוב לאחרים. במקביל להרצאות, אני עובדת עם פעוטות מגיל לידה ועד שלוש שנים, כמחנכת ומטפלת.
כשהמלחמה החלה נמלאתי שיתוק. אימה. תחושות שמוכרות לי היטב. כמו נפגעות רבות גם אותי הסיפורים הקשים זרקו לטראומות האישיות והסיוטים התערבבו עם השמועות המפחידות. חוויתי פלאשבקים קשים וחזרתי לתחושת חוסר אונים עצומה שאין לי איך לעזור, ואין איך להקל על הכאב. כשדודה שלי התקשרה שצריך עזרה לטפל בפעוטות, הבנתי שאני יכולה לעזור, ומיד ארזתי מזוודה ויצאתי לדרך. בלי לחשוב יותר מידי על המחירים או הקשים, התנדבתי למשימה והתחלתי לעבוד, הייתי צריכה להרגיש שיש לי משהו, ולו קטן, לעשות עבור העם שלי בשעת צרה. אמרתי לעצמי: יש לך את הכלים והידע לטפל בגיל הרך, להדריך צוות, לעזור ולתמוך. והנה שוב – אני לא חסרת אונים! אני לא קפואה ומשותקת, אני פועלת ועובדת עד השעות הקטנות של הלילה, עד שמרוב עייפות, אין עוד מקום לסיוטים. זה עזר לי להרגיש טובה ונחוצה – ההיפך הגמור מתחושות של פוסט טראומה.
בשבוע השני של המלחמה עברתי לגור בבית מלון עם מפונים, כדי לעזור להם להקים מענה חינוכי לגיל הרך. אחרי כל מה שעברתי ולמדתי, הייתי ונותרתי מאוד אופטימית שאם נעניק לקטנטנים תחושת ביטחון ויציבות, אז התקופה תעבור עליהם כטראומטית פחות. וגם אם כרגע הם נמצאים בטראומה, בטווח הרחוק ולאחר שיסתגלו למציאות הקשה, הם ייעשו חזקים יותר.
בפעוטון שפתחה החברה למתנ"סים בנווה אילן גייסנו צוות של עובדות קבועות, ובנינו להם סדר יום קבוע, סביבה מאורגנת ונעימה של משחקים המתאימים לגילם. לא רציתי שהחודשים בבית המלון יעכבו חלילה את ההתפתחות שלהם בגיל כל כך משמעותי, ולא רציתי שיחוו מאיתנו המבוגרים חרדה או חוסר אונים. אנחנו משמיעים לילדים מוזיקה ושרים איתם, רוקדים, מציירים, ואף יוצאים לנשום אוויר בימי החורף השמשיים.
הפוסט-טראומה לא תעבור והיא חלק ממני ותמשיך להיות אך כיום אני נמצאת במקום אחר דרך היכולת שלי לתת היום מעצמי למען הילדים אשר חוו את הטראומה על בשרם ולהעניק להם את הסביבה התומכת שאני לא זכיתי לקבל כילדה.
הכותבת עובדת בפעוטון של החברה למתנ"סים לילדי המפונים, ושגרירה של אירועי "פברואר יוצא מן הכלל" שמטרתם העלאת המודעות להשתלבות אנשים עם מוגבלויות ומתמודדי נפש בקהילה.