כך כתבה הערב (רביעי), שי לי עטרי, לאחר שהתבשרה שלמרות מציאת גופתו של בעלה, יהב וינר, לא תוכל לקיים את צוואתו: "לצערנו, בגלל שגופתו של אהובי, יקירי, בעלי, המתינה שעות רבות מדי בחום, הזרע שנשאב, אינו שמיש עוד.
זה חמור, אך אין דרך אחרת לנסח זאת: אני (ולצערי, לא רק אני) איבדתי את היכולת לממש את צוואתו של יהב, רק כתוצאה משפע המחדלים של מדינת ישראל, שעדיין לא סיימנו לכמת אפילו.
את החלום של יהב שלי, על משפחה גדולה, צוחקת וצוהלת, יחד, משחקים על מדשאות כפר עזה הקסום שלנו (שהיה וכבר לא עוד), לא אוכל כבר להגשים.
המדינה שלנו, הפקירה את גופתו ואנחנו היינו צריכים לעבור 7 מדורי גיהנום בשביל לגלות שלא הצלחנו.
ישנם אינספור לקחים ללמוד ולקחת מזה, כי אנחנו (ומשפחות רבות אחרות) לא היינו צריכים לגלות שאין שום תשתית או בסיס תקין לסיוע מהמדינה, בלשון המעטה.
ועדיין, בתוך כל התופת, גיליתי את אדיבותם של קרובים וזרים כאחד, שהתגייסו ביעילות, פעלו כמכונה משומנת אחת ועזרו לי לפלס כל צעד ושעל בתוך הכאוס המשוגע הזה, שאופף אותנו.
אני חייבת לציין את הערכתי הבלתי נדלית לכל מערכות התקשורת, בארץ ובעולם, שעובדים לילות כימים בכדי להביא לכותרות את הסיפורים של הניצולים, החטופים וההרוגים, ולהשמיע את קולן של משפחות שלמות שאינן מקבלות את ההתייחסות הראויה להן כאזרחים, מגורמי השלטון.
אני רוצה להודות לכולכם, מעומק ליבי. שיתוף הפעולה בין המגויסים לאיתורו של יהב שלי, לבין ההשפעה והחשיפה הניכרת של התקשורת להידהוד החוויה של משפחתי, היא זאת שהובילה להצלחת איתורו. נקודה.
יש לנו לילה ארוך לפנינו, הסיטואציה סביבנו לא יציבה ואנחנו עדיין מחפשים את הביטחון.
כל מה שנותר לנו כעת, זה להתאבל על אובדנו של אהבת נפשנו, הגיבור שהקריב את חייו בזמן שהסיח את דעתם של המחבלים ושבפירוש הציל את חייהן של אשתו ובתו, שאוהבות אותו, כל יום, מעל כל אדמה ודרך כל כוכב - יהב וינר ז"ל".