מצד אחד, הסבים של היום שונים מאוד מאלה של פעם. הם עובדים, עסוקים ויודעים לתפעל מכשירים אלקטרוניים שבצעירותם נתפסו כמדע בדיוני. מצד שני, כל הזמן נדמה שהנכדים שלהם מתרחקים מהם במהירות של כבל תת-ימי עם הגנת סייבר, לא עוצרים לרגע. אחד החיבורים הבסיסיים והיפים ביותר בין הדורות מתקיים דרך סיפורים. סיפורי סבתא. הסופרת תמי שם-טוב זיהתה את הצורך ותפרה למידותיהם של סבא וסבתא סדנאות מיוחדות שיתנו להם את הכלים להגיע אל נכדיהם האהובים, ולהשאיר בידיהם חלק קטן וחשוב מעצמם, לנצח.
שם-טוב, סופרת עטורת פרסים (כלת פרס ביאליק, לאה גולדברג, הספריות הציבוריות, ראש הממשלה לסופרים עבריים, יד ושם למפעלים תרבותיים, פרס זאב, דףדף ועוד,) פרסמה עד היום 16 ספרים, ומלמדת ילדים ומבוגרים כתיבה כבר שנים רבות. "למבוגרים תמיד מציעים סדנאות לכתיבה ביוגרפית או לכתיבת זיכרונות, אלו שני ז'אנרים שלא מדברים לילדים,״ היא אומרת. ״כדי להגיע לצעירים הם זקוקים לכלים מעולם ספרות הילדים, ולי יש את הכלים האלה לתת להם. ידעתי שזו יכולה להיות מתנה נהדרת לעצמם ולילדים, אמצעי יצירתי שמשמש גשר בינדורי. ובאמת בכל סדנה הקסם עובד: אנשים מצליחים לשחזר את הקול של הילד שהם היו פעם ומדברים דרכו אל הילדים של היום".
שם-טוב, שכותבת לילדים, מודה שתמיד היתה לה חיבה מיוחדת לסיפורים מפעם. ״סיפורי סבתא, במובן המילולי, המתלהב של הביטוי. אולי הרעיון התחיל להתבשל אצלי כבר בילדות. אני זוכרת את עצמי הולכת אחרי סבתא שלי ושואלת אותה מיליון שאלות על הילדות שלה ועל נעוריה בעיראק. כשסבתי השנייה עלתה לארץ מדרום אפריקה, והצטרפה לאולפן כדי ללמוד עברית, הצטרפתי אני לטיולים של האולפן, רק כדי לשמוע את הסיפורים שלה ושל הסבתות האחרות,״ היא נזכרת. ״ביקרתי איתן בבית הנשיא בירושלים ובימית שבסיני. הייתי הילדה היחידה שם. הן רצו לספר ואני רציתי לשמוע. זה שילוב מעולה. אבל לא כל הילדים כאלה. בדרך כלל, המבוגרים רוצים לספר והילדים פחות רוצים לשמוע. אפשר לפתוח את הקשב שלהם אם יודעים לספר באופן מרתק, ולהנגיש את הסיפור בהתאם לגיל. וזה מה שאני מנסה לעשות בסדנאות שלי: להעניק למבוגרים כלים מעולם ספרות הילדים כדי שיוכלו לרתק את הנכדים שלהם. הרי כולם אוהבים סיפורים, זה משהו אנושי בסיסי, רק צריך לדעת להתאים את אופן הסיפור לקהל היעד. כשזה מצליח גם הקהל הצעיר אסיר תודה. הרי גם הוא, בלי לדעת, כמהה לקשר הזה".
שופט בדימוס בבית משפט השלום היה זה שזיקק לשם-טוב את הצורך בסדנה ואת האפשרויות שהיא יכולה לפתוח בפני אנשים שרוצים להעביר את המורשת שלהם הלאה. "אני מנחה סדנאות בתוכנית לתואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, ולפני כמה שנים אחד המשתתפים בסדנה, איש מקסים, עבד על סיפור על ילדותו במעברה,״ היא מספרת. ״משום שזה סיפור ילדים, הוא רצה לבדוק אותו על הנכדים שלו. הוא הקריא להם והתגובה שלו לתגובה שלהם הבהירה לי עד כמה סדנה שכזו נחוצה. זה מה שהוא כתב לי: אתמול הייתי עם ארבעת נכדי. קראתי להם את הסיפור. בתום הקריאה הגיבו הנכדים הגדולים ואימם במילה: 'מקסים!' אז ביקש בן התשע שאדפיס לו את הסיפור, 'כדי להראות למורה שלי. תכין לי ארבעה עותקים!' ואני - אני התמוגגתי...'. הבנתי שכתיבה לילדים יכולה להוות גשר בינדורי אמיתי, לגרום אושר לכותב ולנמען. קיבלתי אישור לצורך הזה, כשפתחתי לפני כמה שנים את הסדנה הראשונה מהסוג הזה בספריית בית אריאלה בתל אביב. הביקוש היה כל כך גבוה, שפתחנו מייד עוד סדנה.״
״הקהל הצעיר פחות נמשך לספרי זיכרונות ולביוגרפיות״
בקרוב יפתחו סדנאות כאלה בכל רחבי הארץ, ושם-טוב מספרת שרבים מהמשתתפים מיד נרשמים לסדנאות המשך וחלקם חולקים איתה את העובדה שעבורם, מדובר בחוויה שמשנה חיים. ״רוב הסדנאות שמוצעות לגיל השלישי עוסקות בזכרונות ובכתיבה ביוגרפית. גם הסדנה שלי, בהבדל אחד: בסדנה שלי לומדים לעבד את הזיכרונות לטקסטים שמיועדים לילדים ולנוער. כי מהיכרותי העמוקה עם הקהל הצעיר הוא פחות נמשך לספרי זיכרונות ולביוגרפיות, וכדי 'לתפוס' אותו צריך להשתמש באמצעים ספרותיים שמתאימים לו. גם אנשים שלא רוצים לכתוב סיפורים ביוגרפיים מגיעים לסדנה, כאלה שרוצים להמציא סיפורים, לפעמים על הנכדים, וזה בסדר. אבל אני תמיד מציעה להתחיל בסיפורים ביוגרפיים, אפילו בשביל התרגול, כי זכרונות הם המאגרים הטבעיים שלנו לסיפורים. בסדנה אנחנו מנסים לשחזר את נקודת המבט של הילד שהיינו פעם, כדי שהכתיבה תהיה אותנטית. אז מה יותר טוב מלנסות לגשת לזיכרונות הילדות ולנסות להיזכר איך ראינו את הדברים כשבאמת היינו ילדים? אחר כך, כשקצת משתכללים, אפשר גם להמציא, וזה בכלל כיף.״
הסדנאות מוציאות מהמשתתפים שלל של רגשות, ושם-טוב מגלה שוב ושוב שאין כמו סיפורים בשביל לפתוח את הלב וליצור קשרים בין בני אדם. ״העיסוק בזכרונות הוא אמוציונאלי. לפעמים אנשים בוכים, או נזכרים במשהו שלגמרי שכחו, אבל גם צוחקים הרבה,״ היא מבטיחה. ״יש משהו מאוד חזק ומעצים בלהעלות זיכרונות ולחפש את הדרך להחיות אותם בטקסט לילדים. לפעמים, זה ממש תראפויטי, כי צריך להתאים את הטקסט לילדים. וכך למשל צריך שסוף הסיפור יהיה טוב, או לפחות מנחם. אם חייבים למצוא נקודה טובה לסיים איתה את הסיפור, מוצאים אותה או ממציאים אותה, וזה עושה טוב על הלב, ממש מרומם".
מפגשי הסדנה "מה שרציתי לספר לנכדים" ייפתחו באוקטובר-נובמבר בספריית בית אריאלה בתל אביב (14 מפגשים, החל מה-30.10), במוזיאון היפני בחיפה (14 מפגשים, החל מה-29 באוקטובר) ובספריית בית הכרם בירושלים (6 מפגשים, החל מה-14.11)