כשהייתי קטנה הלכתי לאיבוד בים. גם היום, אחרי שלושה עשורים בקירוב, אני מתקשה לשכוח את רגעי האימה: כמו גור קטן ורטוב, אבוד ונטוש, התהלכתי בודדה והמומה על החוף. הייתי באמת בטוחה שזהו, לא ימצאו אותי לעולם ואין מצב שאזכה לראות שוב את המשפחה שלי.
כמה דקות לאחר מכן, זכו כל מתרחצי חוף השרון בהרצליה לשמוע את שמי במערכת הכריזה, עם הוראות מפורשות למוצא הישר להחזיר אותי היישר לסוכת המציל. הרגע הזה, רגע של תהילה יש לומר, סימן את סיומה של הזוועה שנראתה לי כמו נצח, אבל ככל הנראה לא ארכה יותר מעשר דקות.
השקט שאחרי הבום
היום, כשאני אמא בעצמי (ועדיין לא הצלחתי לאבד אף ילד בים, אמא) אני מסתכלת לאחור על האירוע מכמיר הלב הזה, ויכולה ולדמיין מה עבר על אמא שלי באותם רגעים: רגע אחד אתה אורז את המחצלת והמצופים ושולח את הילד להישטף בים כי הוא התמלא שוב בחול (ואין מצב שהוא ייכנס ככה לאוטו), ורגע שני אתה מחפש אותו בהתקפת אמוק על החוף, עם זיעה קרה ולחץ בחזה. הכי קרוב להתקף לב שאפשר.
מסתבר שהרגע הזה, בו הלב יורד לתחתונים, הזיעה הקרה ניגרת בגלונים והרוק עובר לייצור מוגבר שלא היה מבייש סווט שופ בסין, הוא רק אחד מיני רבים מהרגעים שאני חווה על בסיס יומי כאמא.
אז נכון שלא מדובר בשום אירוע מתגלגל או טראומטי (ברוך השם) ולא באיזה קטסטרופה טרגית (ישתבח שמו), אבל בשגרת היומיום עם הילדים יש לא מעט רגעים שיכולים להביא אותך ללא פחות מסף עילפון ואיבוד הכרה. כמו מה, למשל? הנה כמה מהסיטואציות היומיומיות שיכולות לגרום לכל אמא מיני התקף לב:
1. "בום" בחדר השני, ואז שקט. דממה. מחשידה. איכשהו, קול החבטה המרשים הזה תמיד יישמע כשתהיי בקצה השני של הבית. בניגוד לכל סיטואציה אחרת (בסופר, נגיד) את מתחננת לשמוע בכי וצרחות היסטריות, רק בשביל לדעת שכולם חיים.
2. ולהיפך: צרחת "אמא!!!!!" מהחדר. בדציבלים שמקפיאים לך את הדם וגורמים לך להיפר-וינטלציה. את טסה לחדר במהירות שמפתיעה אפילו אותך ומעבירה בראש כל תסריט אימה אפשרי - רק בשביל לגלות שרוצים לשאול אותך אם אפשר עוד חטיף, כי הם כבר אכלו אחד בגן, ואת מרשה רק אחד ביום. למדתי לצרוח "מה????" לא פחות חזק. אם זה משהו מסוכן, אני כבר אדע.
3. טלפון מהגן באמצע היום. קחו בחשבון ששום דבר, אבל שום דבר טוב לעולם לא ייצא מהשיחה הזו. באופן לא ברור כל הטלפונים האלה תמיד נפתחים ב"הכל בסדר עם הילד" (וואלה), ומשם הדברים יכולים רק להידרדר. את רואה את שארית היום שלך חולף לנגד עינייך במהירות שיא (כל הפגישות, התכנונים והדברים שאת צריכה לעשות וככל הנראה כבר לא תוכלי), ובמקביל מתחילה לדמיין כל זוועה אפשרית שקרתה לילד בזמן שהותו בגן (ותתפלאי לאן את יכולה להגיע). עם הזמן את לומדת שרוב השיחות האלה יהיו קשורות בדרך זו או אחרת להשפעה של הנורופן שהחלה להתפוגג (למרות שעשית חישוב ועוד לא עברו שמונה שעות). לכל מקרה שלא יבוא, אני הפסקתי לענות. שהגננת תתקשר לבעלי והוא אליי. תודו שזה קצת פחות מלחיץ.
4. להגיע בבוקר לגן ולקלוט שכל הילדים עם חולצה לבנה. ורק הילדה שלכם עם גופיה צהובה וחצאית סגולה. מעבר לחולשה שאופפת אותך לרגע, מתווספים גם ייסורי המצפון, אבל זה כבר שייך לטור אחר. התחלתי לשים דרך קבע חולצה לבנה ספייר בכל תיק, למרות שיש מצב שעד שנזדקק לה, לא בטוח שיהיה ברור שזה באמת לבן.
5. ועוד מהז'אנר: לשכוח להביא תפוח אדמה, ביצה וחסה לליל הסדר בגן. או לצאת מהבית בלי טנא עם פרי, מעדן וזר; להיזכר שנייה מאוחר מדי שהיום צריך להביא משלוח מנות, או לשכוח את תיק הספר ביום היחידי בו מחליפים ספרים בספרייה של הגן (שיט). איך קרה שחגי ישראל הפכו לשדה מוקשים לאמא שכל כך משתדלת? אז נכון שזה כתוב על המקרר, אבל גם אז זה לא תמיד עוזר. התאגדנו כמה אמהות מהגן ויש לנו רשת אס אמסים מתוקתקת עם תזכורות חשובות כאלה. זה אומנם מעיר אותי בבוקר, אבל זה מחיר זניח שאני מוכנה לשלם.
המקום הלא נכון, בזמן הלא נכון
6. "אמא, אני חייב פיפי" בדיוק כשאת נוהגת באיילון. המשפט הזה, שנזרק באגביות מהספסל האחורי תוך שאת נוהגת ומנסה לשרוד על הכביש המהיר, מוריד לך את הלב לתחתונים. אין שום מקום הגיוני לעצור בכביש הזה בלי להתאבד, ואיכשהו, כשאת שואלת אם הוא יכול להתאפק עד שתצליחי לעצור מבלי להרוג אתכם, והתשובה היא כן - זה עדיין לא ממש מרגיע. בכל מקרה, התארגנתי על שני אפודים צהובים בתא הכפפות.
7. "אמא, יוצא לי גם קקי". ברחוב, בגן שעשועים או בכל מקום שלעולם לא יהיו בו שירותים. עד שכבר מוצאים פינה צדדית מספיק ודואגים להגיד בקול רם מספיק ש"אנחנו הולכים להשקות את העץ", משום מה ההשקיה הופכת לסצנה מהגיהינום. זה שלא יהיו לך מגבונים בהישג יד זה ברור, אבל השאלה היא האם גם כאן החוק מחייב לאסוף את הגללים? יצא לי לגלות כמה נקודות "שקי קקי" יש לנו בעיר.
8. כשהוא מופיע פתאום מולכם בלילה. רק תדמיינו את התמונה הבאה: אתם מתהפכים לצד השני ופותחים חצי עין על הדרך, רק בשביל לגלות שעומד מולכם בן אדם קטן, עם מוצץ ושמיכי (שבחושך נראית ממש מפחיד). אחרי שאתם חוזרים לנשום, אתם תוהים כמה זמן הוא כבר עומד שם ומה הייתה הבעיה עם איזה "אמא" קטן, שירכך את המכה. אגב, גם טפיפות של רגליים קטנות באמצע הלילה שהולכות לכיוון הסלון בחושך, לבד, זה מפחיד לא פחות.
9. כשקמים בבוקר ולא רואים אותם במיטה. לוקח לך שנייה להתעשת, להירגע ולהסביר לעצמך שהוא בטח קם שנייה לשירותים (כי ייקחו עוד לפחות כמה שנים עד שהוא יחזור שיכור מבילוי), ובמקביל, להתחיל לדמיין מה הוא עושה בסלון, או במטבח, או ליד החלון לבד. לכל מקרה שלא יבוא, החזרתי את המנעולים לארונות ואני מקפידה לסגור את כל החלונות בערב. שיהיה.
10. כשהוא עולה על המגלשה הכי גבוהה בגן השעשועים ומפחד לרדת. ואין מצב שאת עולה למעלה כי גם את מתה מפחד. את מוצאת את עצמך מתחננת לילדים מסביב שיעלו ויעזרו לו לרדת, ותוהה למה הילד החמוד הזה לידך לא מסכים. מהר מאוד את מבינה שהוא לא ממש מבין עברית ומסבירה לו בכל דרך אפשרית שיעלה כבר למעלה ויוריד את הילד מהמגלשה המזורגגת. אנחת הרווחה מגיעה כשהוא מטפס כמו מלך ועוזר לו להתגלש. אז בהזדמנות זו, שוקרן, יא חמוד. ממני.
>> בטור הקודם של דנה בן שלומי: יש יום הולדת לנסיכה שלי. ברור?
35 סיבות לאמהות לחוש רגשות אשמה