הילדים שלנו גדלים בתקופה היסטורית, כך אנו חוזרים ואומרים להם, ויש בכך נחמה מסויימת, שנותנת פרופורציה ודורשת לקחת מרחק מתוך הרגע ולהציב את כולנו על ציר כלשהו, שיש לו התחלה וסוף. תערוכת "100 מטר" החדשה, שמוצגת בימים אלה על שבילי הבטון של שדרות רוטשילד בתל אביב, מספקת את אותה התחושה, ומאפשרת לנו להביט בעצמנו מבחוץ, להתרגש, לצחוק ואפילו לחוש מעט נוסטלגיים כשאנו אומרים: זוכרים את הסגר? ההתנפלות על הביצים? את המחסור בנייר הטואלט?
"100 מטר - תערוכת צילום" היא יוזמה ייחודית שנוצרה בתקופת הסגר על ידי דין אהרוני – רולנד, צלמת, משוררת ואמנית רב תחומית. בזמן שמשרד הבריאות הורה להישאר ברדיוס של מאה מטרים מביתנו, פנתה אהרוני-רולנד באמצעות פייסבוק לציבור, והציעה לכולם לתעד באמצעות המצלמה את מרחב מאה המטר הפרטי. תוך זמן קצר נוצרה קהילה המונה אלפי חברים, ביניהם צלמים, אמנים, ויוצרים, מהארץ ומהעולם: ניו יורק, רומא, סידני, פריז, בוסטון, לונדון, טורונטו, ברלין ועוד.
צילום: רוני שמואלי קמחזי
עם היציאה מהסגר, הפך המיזם המיוחד לתערוכה של מאות יוצרים, שמאפשרת הצצה מרתקת ונוגעת ללב לנקודת מבטם של אנשים הנתונים בסגר. מבין אלפי הצילומים שהוגשו, נבחרו על ידי וועדת שיפוט כ-200 יצירות שהודבקו על גבי מדבקות, אותן מדבקות שמשמשות לסימון מיקום עמידה בתורים, בהפגנות בתקופת הקורונה, והונחו, באופן סמלי, במרחק של שני מטרים האחת מהשנייה.
התערוכה אמורה היתה להיות תלויה באופן קונבנציונלי יותר, אבל כשיצאה אהרוני-רולנד לחפש לה בית, הבינה שהקורונה לא נגמרה, והתחילה לחשוב מחוץ לקופסה. "עלה הרעיון להתאים את עצמנו לתקופה הזו," היא נזכרת. "התחלנו מתוך המגבלה לחשוב: מה כן בכל זאת? והתחלנו ללוש בדמיוננו את כל החומרים האלה שמהם עשויה התקופה: מרחק של שני מטרים, מדבקות, זמניות, מציאות משתנה, מה שנקרא: אירוע מתגלגל...
הבנו שצריך להנגיש את התערוכה באופן שהכי מדבר את התקופה: זמני, מתכלה, ללא מחיצות, שאנשים יוכלו לגעת, לחוש, להריח, כל מה שהיה הכי חסר בתקופת הסגר, לא רצינו שזה יהיה סטרילי ומרוחק."
צילום: רוני שמואלי קמחזי
מתוך כ-4,000 דימויים שנשלחו, בחרו הצלם זיו קורן, אמן המיצב יאיר ברק, והאוצרת ד"ר יעל רוזין את התמהיל המיטבי שיספר את התקופה. "המכנה המשותף הוא געגוע," היא אומרת. "כל יוצר ביטא את הגעגוע באופן שונה. אם זה געגוע למגע, לחופש, למשפחה, לסקס, לשגרה, לנסיעה, לעבודה, לים, כל יוצר ומה שהוא איבד בתקופת הסגר. וזאת הסיבה שאני כל כך אוהבת את התערוכה הזו, ריבוי הפנים והוורסטיליות בה ביטאו את הגעגוע".
התערוכה מאפשרת לילדים חופשיות שהיא נדירה יחסית, בסביבת אמנות, ואהרוני-רולנד מספרת שאלה מנצלים את האפשרות לקפוץ על התמונות, לדלג ביניהן ולחוות אותן עם כל הגוף. "יש לי זיכרון מהילדות שדודה שלי לקחה אותי בפעם הראשונה בחיי למוזיאון וזה היה במקרה מוזיאון הלובר," היא נזכרת עכשיו. "הייתי בהתרגשות כל כך גדולה שכל הזמן רציתי לגעת בציורים, למשש אותם. כשסוף סוף העזתי ונגעתי – קפצו עלי הדודה והשומר ותפסו אותי בידיים כדי שלא אשחית את התמונות. זה למשל, דבר שלא יקרה בתערוכה הזו, כאן מותר, ואף רצוי, לגעת. כשעברתי אתמול בשדרה שמתי לב לציורי גיר בסמוך לתמונות, ושבילים מצוירים ביניהן. זה נראה כמו יצירה של ילדים! מאוד שימח אותי לגלות שהתערוכה הזו מניעה ילדים לתקשורת, ומבחינתי זה הישג גדול."
מי שנבצר מבעדו להגיע לתערוכה יכול לשוטט בה באתר זה, שהוקם כהשלמה לחווית הרחוב