ארתור אמור היה להיות היום בן 18, אבל לפני שלוש שנים מצא בנו של הזמר האוסטרלי האהוב ניק קייב, ואחיו התאום של ארל, את מותו בתאונה טראגית בצוקי ברייטון בבריטניה, כשהוא תחת השפעת LSD. מאז הטרגדיה התקבע עוד יותר מעמדו של קייב ככהן הגדול של חושך ואור, והמעריצים שלו הופכים אותו לגורו ושולחים לו שאלות, להן הוא עונה בכנות וכובד ראש.
לאחרונה מסתובב ברשת מכתב אינטימי שכתב קייב בסגנונו המיוחד למעריצה, על ההתמודדות של אב עם האובדן הבלתי נסבל של בן אהוב. את המכתב כתבה סינתיה מורמונט, שהתקשתה להכיל את מותם של שלושה אנשים יקרים בחייה: אביה, אחותה ואהובה הראשון. סינתיה כתבה שהיא מרגישה שהשלושה מנסים לתקשר איתה ובאים לה בחלומות. היא שאלה את קייב האם בנו ארתור גם הוא שומר איתו ועם אשתו סוזי על קשר מסוג כזה או אחר.
"סינתיה היקרה, זו שאלה יפה ואני שמח ששאלת אותה. אני חושב שאם אנחנו אוהבים, אנחנו מתאבלים," כתב. "האהבה והאבל לנצח מלופפים יחד. האבל הוא תזכורת איומה לעומקה של אהבתנו, וכמו אהבה, אין משא ומתן עם האבל. לאבל יש עוצמה שמהממת את קיומנו הזעיר. אנחנו גוש אטומים קטן ורועד שנסחף לתוך נוכחותו האדירה של האבל. האבל שולט בגרעין הווייתנו ונשפך מתוך אצבעותינו אל גבולות היקום. בתוך האיזור המסתחרר הזה מתקיימים סוגים רבים של טירוף: רוחות רפאים ונשמות, ביקורים בחלומות, וכל דבר אחר שאנו, בכאבנו, נקים לתוך המציאות שלנו. אלה מתנות יקרות, הן תקפות ואמיתיות במידה בה אנו זקוקים שיהיו כאלה. אלה הם מדריכי הרוח שמובילים אותנו אל מחוץ לאפלה.
"אני מרגיש את נוכחותו של בני בכל מקום, אבל הוא אולי לא שם. אני שומע אותו מדבר איתי, נוזף בי, מדריך אותי, אם כי יכול להיות שהוא לא שם. הוא מבקר את סוזי בשנתה באופן קבוע, מדבר אליה, מנחם אותה, אבל יכול להיות שהוא לא שם. עקבות של אבל מאירות את רוחות הרפאים. רוחות אלה הן רעיונות, בעצם. הן נוצרות בדמיון ההמום שלנו שמתעורר מחדש אחרי האסון. כמו רעיונות, הרוחות האלה מעוררות אפשרויות. הגשימי את הרעיונות שלך, כי בצדו השני של הרעיון יחכו שינוי, צמיחה וגאולה. הקימי את הרוחות. קראי להן. תני להן מקום בחייך. דבר אליהן. ידי הרפאים שלהן מושכות אותנו בחזרה אל העולם שמתוכו השולכנו. מושכות אותנו אל העולם שממנו הושלכנו. באהבה, ניק."
המכתב המרגש מצליח לנחם הורים רבים לאחר אובדן, ואלה משתפים אותו ואת המקום שבו פגש אותם. "המילים האלה מסכמות לגמרי את האופן שבו אני מרגישה לגבי מותה של התינוקת שלנו," כותבת אם אחת. "אני מתייפחת אבל מרגישה מאוד מנוחמת בו זמנית. אנחנו לא לבד." "הילד שלי מת לפני חמש וחצי שנים," כתב אב שכול. "הקריאה הזאת עוררה בי על הבוקר רגשות קשים, אבל אז קראתי שוב וזכיתי לשלווה. הרגשתי השלמה שחסרה לי לכל אורך התקופה הזאת."