היהדות מעודדת אותנו לספר את סיפורנו לדורות הבאים. "והגדת לבנך" כתוב, אלא שבמציאות הרווחת במקומותינו, סבים וסבתות אינם ממהרים להיפתח ולספר את הסיפור שלהם. אם מפני שהסיפור החתום בתוכם נראה להם קשה, ואם מפני שנדמה להם שאין בו עניין לדור צעיר המתחדש מידי יום במשחקי מחשב וצעצועים אלקטרוניים. במציאות הזאת נראה המבע הבין-דורי כמבעבע על אש קטנה וחיוורת: שיגרה של ביקורים הדדיים, סבא וסבתא והנכד מחליפים חיבוק ונשיקה על הלחי, בפורים הם זוכים בתצלום חמוד של הנכדים בתחפושת, בחנוכה חוגגים במשותף עם לביבות חמות ודמי חנוכה (לפי היכולת). גולת הכותרת (אם בכלל) – ברכת יום הולדת יצירתית בחרוזים. זהו. בסך הכל - קשר מינורי שקשה להגדירו כמבע בין-דורי.
כיוון שהסבים אינם מוצאים בעצמם את הכוחות לספר את סיפורם, מתפתחת בשנים האחרונות מגמה שהיוזמה לקשר תבוא מצד הדור הצעיר. אם במסגרת "עבודת שורשים" הנהוגה בבתי הספר ואם במפגשים בין דוריים בעידוד מוסדות כגון יד בן-צבי או המשרד לשוויון חברתי. לפני שנים רבות התוודתה באוזניי ידידה קרובה עד כמה נצבט ליבה על שלא הספיקה לדובב את אימה לפני שזו הלכה במפתיע לעולמה. האמירה הזאת הייתה לי כמו מכת אגרוף בבטן. מיד רצתי לאמא שלי, שבאותם ימים כבר חיה לה בדיור מוגן. התייצבתי בחדרה עם רשמקול וביקשתי שתספר לי את סיפור החיים שלה. ביקשתי שתספר את הכל בלי לחסוך, החל מן הילדות המוקדמת ביותר שהיא זוכרת בקהיר ועד ימינו אלה. חודשים רבים וארוכים נמשכו השיחות והעמיקו הדיאלוגים המוקלטים, שהולידו בסופם רומן היסטורי רחב יריעה ששמו "רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר." זכינו כולנו. הספר שיצא לאור בהוצאת "רימונים" הספיק להגיע לידיה של אמא חודשים ספורים לפני פטירתה.
ממתק שלא מקלקל את השיניים
זכיתי בגדול. נולדתי בבית שמספרים בו הרבה סיפורים. "סיפור הוא ממתק שלא מקלקל את השיניים" ככה הייתה אומרת אמא. ומספרת לי עוד סיפור של חוכמה עממית ששמעה מסבתה. בתמורה לסיפור, השיגה ממני עזרה בעבודות הבית כמו בירור אורז, עריכת השולחן לארוחה או ניגוב ערימות הסכו"ם שהדיחה (פעם נהגו לנגב את הסכו"ם כדי שלא יחליד.) על כוחו המניע של הסיפור סיפרה גם רעייתי, לידיה, "בלילות החושך, במעברה, הייתי עוצרת את הסיפור במקום הכי מותח ואומרת שאני צמאה ולא יכולה להמשיך. מיד היה מזנק האח השובב ביותר וטס להביא לי ספל גדול של מים קרים."
אנחנו ידועים במשפחה המורחבת כ"סבא וסבתא של סיפורים". אנחנו מתייחסים למעמד החביב הזה בכובד ראש. לפני כל מפגש משפחתי אנחנו עוצרים רגע להתייעץ איזה סיפור נספר הפעם? האם זה יהיה סיפור על מר תפוחי ואדון אגסי? סיפוריה של לידיה, או אולי עוד פרק בעלילותיו של בומסי? הלא הוא הגיבור המיתולוגי המככב בסיפורים שלי. נראה שהערך העיקרי של הסיפורים הללו איננו בחתירה לעומק אלא בחוויית צוותא מהנה המשמרת ערוץ בין-דורי של סיפור והקשבה.
בשנים האחרונות אני מנסה להעמיק ולספר סיפור שישאיר בהם משהו, מעבר לזיכרון נעים, שאולי גם יפעיל אותם לחולל שינוי לטובה בעולמם. מבט מהיר על המסובים באותו אירוע משפחתי הראה שהצטבר לנו "קהל". הנכדים הזמינו את ילדי השכנים לשמוע ביחד את סיפור הילדים החדש שלי סבא מציל את הגבעה: סבא פאסי חי על גבעה ירוקה בתוך בית שבנה לעצמו מבוץ. על פי סבא פאסי: בית חכם מבוץ אינו דורס את צמחי הבר רק מוסיף להם שטח מחייה. בחורף הוא מתעטף בעשבים ובפרחים, ובקיץ בקש יבש ובקוצים. ככה הוא תמיד מוסתר מעיני הפיראטים שודדי הגבעות. סבא פאסי ונכדו יואב, מצליחים לשטות בפיראטים ולהדוף את המתקפות האכזריות שלהם. תוך כדי כך, חוזרים הפיראטים (אילי הנדל"ן) למוטב ובונים מעתה רק שכונות יפות ומתחשבות, שאינן מקפחות את מרחב המחייה של צמחי הבר. אם סיפור ההרפתקאות המשעשע הזה מצליח לגעת בנפשם של הילדים זה מפני שהוא נכתב בדם ליבי.