"אני כל הזמן חושבת שהייתי צריכה להשתתף בלוטו כשהיתה הגרלה של אחד ל-400 מיליארד. הסיכויים שמשהו יוצא דופן יקרה לי עולים עם הזמן, ומצד שני, אין לי בעיות מהסוג שכסף יכול לפתור," אומרת טרייסי אומזו, אם ממיניסוטה שלמרות סיפורה הקשה ממשיכה להיות בלוגרית, גם אחרי ששתיים מהילדות שעליהן כתבה את הבלוג שלה במסירות כבר אינן. "לקחתי הפסקה מהכתיבה וזה לא היה כי לא רציתי או כי לא היה לי מה לומר. פעמים רבות כתבתי את המילים האלה בראש שלי, אבל הן לא הגיעו לאצבעות המקלידות. שנת האבל השניה היא קשה ואין הרבה חומר מקצועי שמדבר על אובדן כפול."

הבת התינוקת של בני הזוג אומזו, הצטרפה לשרלוט, שמתה לפני שנתיים ממחלה נדירה היוצרת התקפים אפילפטיים רבים בכל יום, והחיים הפכו לטרגדיה יוונית. "השנה השניה ללא שרלוט היתה קשה יותר מהראשונה," מודה האם. "כבר לא הייתי מאולחשת ועצובה, והתחלתי להתמודד עם כל מה שעלה: עם מתנות חג המולד שלא אקנה והחיבוקים שלא אקבל. כחצי שנה אחרי מותה של שרלוט, ניסינו להרות שוב. ידעתי שהריון הוא לא דבר שבא לגוף שלי בקלות, וזו גם לא היתה החלטה קלה, כי ידעתי שאני בעצם רוצה את שרלוט שלי, ולא תינוק אחר, ושאנשים יחשבו שאני מנסה למצוא לה תחליף. אבא שלי הטה את הכף כשאמר: מה אכפת לך מה אנשים חושבים? היתה לנו המון אהבה להעניק, אני אוהבת להיות אמא יותר מכל דבר אחר בעולם, והיו דברים שנראו כמו סימן מאלוהים שהגיע הזמן להתחיל לנסות."

בני הזוג סובלים מקשיי פוריות ונכנסו לשם המשימה לטיפולים. ההריון התקדם כהלכה, וניתוח קיסרי נקבע מראש, בגלל מחלת כבד של האם. "העוברית היתה מאוד פעילה, העירה אותי מתוך שינה בבעיטות, ולעולם לא הראתה את פניה באולטרסאונד. שבוע לפני הלידה הפכנו את חדרה הישן של שארלוט לחדר לתינוקת החדשה, משימה לא פשוטה, קישטנו וקנינו את כל מה שצריך. התחלתי לדמיין שוב את בכי של תינוק בוקע ממנו. דימיינתי את תחושת החיבוק של תינוקת בין זרועותי, את הריח, דמיינתי את בתי הגדולה סופי עם התינוקת. סופי היתה בהתרגשות שיא לקראת התינוקת הצפויה וקיוותה לחלוק עמה את חדרה. נתתי לעצמי להתלהב."

אבל אז התחילה טרייסי להרגיש לא טוב. היא איבדה תחושה בגפיים וגם את הראייה, והתחילה להקיא. בשירותים ראתה את הדם בתחתונים. "צעקתי לבעלי שיזמין אמבולנס. ידעתי שמשהו מאוד לא בסדר, כי לא הצלחתי להתייצב. נפלתי שוב ושוב. התחושה נמשכה והרגשתי כאילו כל גופי נרדם." כשהאמבולנס הגיע ולחץ הדם שנמדד היה 70/30, הוא חש לחדר המיון וטרייסי איבדה את ההכרה בדרך.

"כשהייתי מחוסרת הכרה, ראיתי שדות של פרחים," היא מספרת. "פרחים מלוא העין, וכשהעירו אותי אני זוכרת שהתעצבנתי שהפסיקו לי את החלום היפה. לא הבנתי שהייתי קרובה למוות, לא ידעתי שהם צעקו את שמי שוב ושוב. כשהתעוררתי לא רציתי למות, חשבתי רק על סופי, ואולי זה מה שהציל אותי. אני לא יודעת. הגענו לבית החולים לצוות של 30 איש. חתכו ממני את הבגדים והחדירו אינפוזיה, ובמקביל חיפשו את הדופק של התינוקת. הם לא מצאו. הרופא הגיע עם מכשיר אולטרסאונד, והודיע לי שצר לו, אבל איבדתי את התינוקת וחלה הפרדות שלייה מלאה. אני זוכרת המון דם. החדר חג סביבי ולא עצר. לא האמנתי שזה קורה לי שוב. לא הפעם. התינוקת הזאת היתה אמורה להיות הנס שלנו."

בעוד הרופאים והאחיות עשו הכל כדי להציל את טרייסי, היא כבר היתה עמוק בתוך האובדן השני והבלתי נסבל. "איבדתי 3 ליטר דם, וחששו לי בצדק," אומרת האחות במקצועה, שהבינה את מצבה, והודתה לצוות המסור, אבל הכאב שבלב היה חזק מהכל. "למזלי הייתי ערה כשיילדו את התינוקת. הכאב מוחץ הנפש הזה היה חשוב. ראיתי את התינוקת היפה שלי, נתנו לי אותה ואני בכיתי באופן בלתי נשלט. רציתי להחזיר לאחור את הזמן, להיות כל אדם אחר, שכל זה יקרה למישהו זר, לא לנו. רציתי להרחיק משם בריצה, לברוח. עדיין מתחשק לי לברוח ואני עדיין לא בטוחה שלא אצטרך לאבד עוד ילדה ולהתאבל שוב בחיי."

בני הזוג האבלים קראו לתינוקת מגי גרייס, והצטלמו איתה. "היא היתה יפהפיה. שילוב מושלם של שתי אחיותיה. רציתי לנער אותה, לעשות לה החייאה. היא נראתה כל כך נפלא, איך זה יכול להיות שאין מה לעשות? אבל היה מאוחר מדי. הרופאים הסבירו שהיא כנראה מתה בדקות הראשונות של ההפרדות, בבית, ושלא כאב לה. זה סיבוך נדיר ולא צפוי. מזל רע. קשה להסביר איך זה לאבד שתי ילדות יפות בשנתיים. אני לא היחידה בעולם שעברה את זה, אבל המח שלי מסרב להשלים עם רוע הגזירה. אני לא יודעת למה אלוהים הרגיש שהוא זקוק לה שם, בגן העדן. היא היתה התקווה שלנו, עמדה להחזיר לנו המון תקווה לחיים. לא לגרום לכל נשמתי לכאוב מחדש. ריסוק כפול של הלב, שתי לוויות, שתי קבורות של ילדים, זה יותר מדי. זה צער שאשא עמי לעד."

mako הורים - כל מה שצריך לדעת