האמת, בקושי ישנתי.

המחשבות, ההתרגשות, החרדות - כולן עלו יחד בשנייה ששכבתי במיטה המפנקת שלי.

השעה עשר בלילה, אני מכוונת שעון מעורר לחצות ורבה והבטן מתהפכת. 

הכול מתכנס לרגע אחד של הבנה - זה קורה.

הטיול הזה, שכל כך רצינו, שחיכינו וציפינו לו, שאנחנו מתכוננים אליו כבר חודש וחצי, עם כל השינויים שהיו וכל הבל"תמים שהתקופה הזו מזמנת  הוא הגיע! עוד כמה שעות נצא להרפתקאה משפחתית מטורפת, כזו שעד עכשיו רק חלמתי עליה.

ופתאום אני מרגישה תחושת כעס. ממש תחושה כזו בפנים בתוך הבטן. כאילו הלחץ, ההתרגשות, המתח וכל התחושות התערבבו והפכו לכדור שקופץ בתוך הבטן ולא נותן מנוחה. לא מתאים עכשיו. אני ממש רוצה להספיק לישון, לנוח קצת לפני הטיסה הארוכה הזאת.

אני בוחרת לעשות מדיטציה, זה כלי שעוזר לי לא מעט ברגעים שבהם אני מוצפת או פוגשת רגשות שקשה לי איתם. אני עוצמת עיניים ונכנסת לעולם משלי. פתאום עולה הדמות של המלווה השבטי שלי בשנת שירות. אני מתבוננת ותוהה למה הוא עלה? אני מבינה שהוא נתן לי תמיד תחושת ביטחון, רוגע ושלווה. גם כשהכול היה סוער, הוא  עם חיוך וטפיחה על השכם  היה מצליח לגרום לי לנשום. אני אומרת לו שלום ומרגישה נינוחה יותר.

"טיסות ארוכות עם ילדים הן אתגר של ממש"

אני ממשיכה בתוך הרוגע, ונושמת. ואז מופיעה אמא שלי, שתמיד קיבלה אותי כמו שאני, לא משנה כמה כעסתי עליה בגיל ההתבגרות וכמה תסכול הוצאתי עליה (הוצאתי, תאמינו לי, הוצאתי)  היא תמיד הייתה בשבילי כמו סלע איתן. אני מצליחה לנשום עוד קצת, ומרגישה שכדור הכעס הזה בתוך הבטן נרגע קצת. אני נפרדת מאמא שלי.

ואז יותם מגיע ואני מחייכת, אני יודעת שהגעתי לחוף מבטחים, לבית שלי, ואני נושמת ממש. אני פוקחת עיניים ומרגישה רגועה יותר, רושמת על דף קטן את התחושות שצפו במדיטציה, מקפלת ומכניסה לארנק ונרדמת.

השעון מצלצל. אני עייפה אבל עוד מרגישה את הרוגע שהשרתה עליי המדיטציה. אנחנו מתארגנים ומעירים את הילדים. אופיר בוכה מהתרגשות, ממש בוכה עם דמעות, ואני מחייכת ומתרגשת מהתום ומהיכולת להביע רגשות בצורה אמיתית וכנה.

אופיר בוכה מהתרגשות, ממש בוכה עם דמעות, ואני מחייכת ומתרגשת מהתום ומהיכולת להביע רגשות בצורה אמיתית וכנה.

אנחנו יוצאים לשדה, המסע מתחיל וכולנו בהתרגשות שיא. טיסות ארוכות עם ילדים הן אתגר של ממש, והחלטתי עם עצמי שאנסה להישאר במוד צ'יל. אני אנסה לא להשתגע מ"אמא! אמא! אמא!" כל חמש שניות, אני אשתדל לגשת לכל דבר מהזווית שלהם, אני אבין ואזכור שגם להם קשה... ובכן, בפועל הצלחתי לרוב. בשמונים אחוזים מהפעמים הצלחתי להיות מכילה, מעודדת ומנרמלת. אבל לא הצלחתי תמיד. בחלק מהזמן איבדתי שליטה, הייתי חסרת סבלנות, הרמתי את הקול. לא יכולתי להכיל בכי והשטתחות על הרצפה כי דורון רוצה עכשיו(!) לעלות למטוס, או כשאופיר בכה בשנייה שהגענו לקונקשיין כי הוא מוכרח לקנות משהו מהחנות. אבל אני נושמת ומזכירה לעצמי שכמו בכל כך הרבה תחומים בחיים, גם כאן חוק ה־80/20 תקף, שאי אפשר להיות תמיד בשליטה, ושגם לי מותר לאבד את זה לפעמים. במחשבה שנייה, זה גם מודלינג טוב – חשוב שהילדים יראו שאני לא בשליטה במאה אחוזים מהזמן, שגם לי זה קורה לפעמים ושאני מצליחה לאסוף את עצמי אחר כך ולחזור לשגרה.

ילדי משפחת ברזילאי משחקים (צילום: פרטי)
ילדי משפחת ברזילאי משחקים | צילום: פרטי

נחתנו בתאילנד. ואנחנו משתכנים במלון בידוד. כן כן, בידוד של עשרה ימים במלון... והקטע המוזר הוא שזה מבחירה. מה אני אגיד לכם? הפעם זה עובד לנו טוב יותר. כנראה כי אנחנו באמת בחופשה בלי עבודה במקביל ובלי תחרות זומים. אבל גם כי עשינו כמה דברים שעזרו מאוד, והאמת היא שהם נכונים לכל מצב שבו צריך ליצור מסגרת במרחב שיש בו חופש:

 להגדיר מסגרת זמן. הימים הם לא רצף אחד ארוך שמתנהלים בו איך שיוצא. הגדרנו שעות לארוחות, שעת שינה, שעות מסכים, וגם סתם זמן משחק. כן, המסגרת חופשית יותר משגרה בבית, ועדיין, היא עוזרת לנו מאוד לשמור על סדר יום, ונותנת לילדים מבנה מוכר בתוך סביבה חדשה וזרה.

 לחלק אחריות לכולם. אמנם אנחנו במלון אבל אין שירות חדרים, וכיוון שאנחנו ״תקועים״ פה עשרה ימים, חשוב שנשמור על הסביבה הפיזית נעימה. אז לפני כל ארוחה אנחנו מסדרים את החדרים ביחד. וגם זה בעל ערך לילדים כמובן.

 להמשיך עם טקסים מוכרים. טקסים שעבדו בבית עובדים גם פה, ועוזרים לכולנו  טקסי שינה, מדיטציות, משחקים כשקמים בבוקר. כמובן שכל משפחה וההרגלים שלה, אבל לילדים (וגם לגדולים) כדאי לשמור על הדברים הקטנים ששייכים לשגרה ויכולים להיות עוגנים גם בחופשה.

 לחלק שעות בין בני הזוג. האמת היא שבהתחלה זה קרה במקרה, אבל אז יותם ואני הבנו שזאת הדרך  הוא מקבל זמן מדיטציה ויוגה ושעות שינה, ואני זמן שיחות אימון למשפחות בתהליכים, וזמן לימודים. זה מאפשר לנו לחלק בינינו את הכוחות במקום ששנינו נהיה כל הזמן עם הילדים; זה מאפשר לנו לנקות את הראש ולהיטען בדברים שחשובים לנו. מזמן התחדדה אצלנו ההבנה שכשאנחנו מסופקים, רגועים ומוצאים זמן לעצמנו -אנחנו גם טובים יותר לילדים שלנו. נכון, לא תמיד פשוט ליישם את זה, אבל כדאי לשאוף לזה בשגרה וגם כשיוצאים ממנה.

 לאכול יחד. טריוויאלי, אבל חשוב  בזמן האוכל יושבים יחד. זה זמן רגע לעצור ולדבר, בלי הסחות דעת, בלי משימות על הראש. וואלה זה כיף.

 

משפחת ברזילאי (צילום: פרטי)
צילום: פרטי

אנחנו עוד רגע יוצאים מהבידוד ואמורים להתחיל את המסע האמיתי, זה שלשמו עצרנו את החיים וטסנו איזה 15 שעות. תחושות ההתרגשות וההתלהבות עולות, וגם החרדה שעדיין קיימת, אבל בעיקר ציפייה לדבר הבא.

אמשיך לעדכן.