לואיס הר ופרננדו מרמן חולצו מהשבי בעזה במבצע נועז. בשבועות שחלפו מאז, לואיס מנסה להתרגל לחייו החדשים ולהתגבר על טראומת החטיפה והימים הקשים שהעביר בשבי, אך הזוועות שעבר חוזרות לרדוף אותו.

בריאיון ל"חדשות הבוקר" סיפר לואיס, "כלפי חוץ אני בסדר, אבל זה לא בדיוק מה שרואים מבחוץ. יש זיכרונות, אני חוזר למצבים. זה יכול לקרות בכל רגע במהלך היום. כל רעש או סיטואציה מסוימת מזכירים לי פתאום דברים משם, בעיקר בלילה כשהמחשבות רצות במקום שינה. אני מנסה בכל כוחי לצאת מהמצבים הקשים, להתגבר ולהיות חזק, לראות את זה כמשהו שקרה ושאני צריך ללמוד ממנו ולהמשיך הלאה. לא רוצה להישאר תקוע בזיכרונות".

מה מחזק אותך ברגעים הקשים האלו?
"אני חושב על העתיד, על ה'ביחד' עם המשפחה. הריקודים עוזרים לי, אפילו שזה רק פעם בשבוע. בשבילי, לרקוד נותן לי שחרור, חופש - שזה מה שהיינו צריכים כשחזרנו משם. אני עושה דברים, מתקדם הלאה".

האמנת שתצליח לשרוד אירוע קשה כזה?
"לא חלמתי על זה בכלל, לא ידעתי שאני מסוגל, לא הייתי מוכן לזה נפשית - אבל התמודדתי. ההישרדות חשובה יותר מכל דבר אחר. צריכים ללמוד איך לעבור את זה ולהישאר בחיים. היה לנו הרבה מזל, נפלנו על חוליה שלא הייתה אכזרית כל כך. רק בחטיפה עצמה היו מצבים קשים והתנהגות פראית, לאחר מכן נפלנו על שומרים שרצו לשמור עלינו כדי לעשות החלפה עם הרוצחים שלהם. כדי שיקבלו מחיר יותר טוב, הם רצו שנהיה כמה שיותר במצב טוב".

ידעתם מה קרה בארץ ב-7 באוקטובר?
"לא ידענו, לא הבנו כלום. חשבנו שאם נשתחרר, נהיה בבדיקות בבית החולים ואחרי זה ישחררו אותנו לקיבוץ. לא האמנו, לא ידענו על הסדר גודל. ידענו רק את מה שקרה לנו, וזה היה די סביר. השומרים לא אמרו לנו שום דבר על הפשעים הנוראיים שהיו. בלוחמה פסיכולוגית, הם דאגו לעדכן אותנו בכל פשלה של צה"ל, בכל פעם שנהרגו חיילים שלנו או ילדים. על זה הם כן היו מעדכנים אותנו, חוץ מזה לא ידענו כלום".

רגע לפני ליל הסדר, איך הוא ייראה אצלכם בבית?
"אצלנו התמזל מזלנו שכל החמישה שנחטפנו נמצאים פה חיים ובמצב בסדר. החלטנו כן לעשות סדר משפחתי, המשפחה של קלרה פלוס המשפחה שלי - כל הילדים, כל הנכדים. שכרנו וילה גדולה כדי שנהיה כולם ביחד. נעשה סדר, מפגש משפחתי, אבל זו לא השמחה שהייתה אמורה להיות כי אין שמחה. אנחנו רק חושבים על 133 החטופים שעוד לא חזרו הביתה. נרתמנו לזה ואנחנו עושים כל מה שאפשר כדי להחזיר אותם הביתה".

האמנת שבליל הסדר תהיה בבית ולא בשבי?
"לא. כשהיינו שם המוח עבד אחרת, כמעט ולא עבד. לא היינו בטוחים שנצא משם. חשבנו על כל מיני אפשרויות ופחדנו ממבצע צבאי. פחדנו על החיילים. תמיד חשבתי שזה כל כך מסוכן, שזה מסכן חיים. אמרתי לעצמי, אם יקרה משהו לאחד החיילים שבאים להציל אותי, אני לא אשכח את זה לעולם. זה יהיה בתוכי. המחשבה על זה הייתה נוראית. למזלנו אף אחד לא נפצע וכולם יצאו בסדר. הם נהדרים".

אתה מדמיין מה עוברים החטופים שעדיין בשבי?
"אי אפשר לחשוב על זה. לפי האינפורמציה שאנחנו מקבלים מאז שחזרנו, הם אכזריים ביותר. לא יודע כמה מהחטופים בחיים. כואב הלב לחשוב שהם שם ולא יכולים לחגוג עם המשפחה. אין חופש, אתה לא יכול להחליט בעצמך שום דבר. אתה או יושב או שוכב. המצב שלנו עוד היה טוב, לא קיבלנו מכות ולא היו אונסים, אבל מה שהם עוברים - זה מזעזע".

המשא ומתן תקוע, לא מדברים עליו כמעט.
"זה כל כך כואב, כל כך מדכא. בכל פעם שקרה משהו דומה כשאנחנו היינו בפנים, היינו נכנסים לדיכאון, עצובים, ובקושי דיברנו. המזל שהייתי עם פרננדו ואחד עזר לשני להתגבר. כל הזמן היינו אומרים: לא חשוב שלא הגיעו להסדר, כל יום שעובר זה יום פחות בשבי. זה החזיק אותנו, התקווה שכן נצא. מה שעוברים שם האנשים עכשיו עם עינויים ומכות, זה נורא - במיוחד בחגים. החזרת החטופים זה הדבר הכי חשוב. בגלל זה אני עושה מסע הסברה בחוץ לארץ, כדי שה-7 באוקטובר לא יישכח. אנחנו נלחמים על זה. מי שצריך לקבל החלטות, יש דברים שיותר חשובים מזה בשבילם וזה חבל. לא עושים את מה שצריך".