אני לא רוצה לפתוח כאן את כל טראומות הילדות שלי, אבל אם יש משהו שאני לא סולחת לאבא שלי, זה על כך שהיה קפדן כל כך (כיאה לסגן־אלוף במילואים). הוא תמיד היה טורח לציין בפניי רק את השלילי בכל דבר שעשיתי. היום אני מבינה שככה ניסה לדרבן אותי להצליח בחיים, אבל בתור ילדה זה פחות נעים לבוא הביתה עם ציון של תשעים ושש במתמטיקה ולשמוע "חסרות לך רק ארבע נקודות למאה" בטון זועף.
"אני חייב טלפון חדש!" מכריז מוריץ כמנהגו בכל שני וחמישי.
"מה רע בטלפון שלך?"
"ואני שואל אותך: מה טוב?"
"בגילך לא היה לי טלפון והסתדרתי מצוין." אני מנחיתה.
"אל תתחילי שוב עם סיפורים מהניינטיז." עונה הילד. ממתי הוא נהיה כזה סרקסטי?
"ניינטיז או לא, הטלפון שלך מספיק טוב."
"בשבילך אולי."
"אל תתחצף".
"אני לא."
"די. אתה לא חייב להגיד את המילה האחרונה בכל ויכוח."
"ואת כן?"
"עידו אלוני!" מאיפה הגיע החוצפן הזה לבית שלי?!
"כל מה שאני מבקשת זה קצת כבוד", אריתה פרנקלין מתנגנת לי בראש, "ג'אסט אה ליטל ביט..." אני משתגעת מהיחס המזלזל של הילדים שלי. איך הגעתי למצב שהם מרשים לעצמם לדבר אליי ככה?! אני די בטוחה שהכול באשמתי, רק שאין לי מושג איך לתקן את זה.
בחיי שאני מצפה לקצת כבוד מהילדים שלי. שלא יצעקו עליי, שלא יתחצפו, שיבינו שאני מתכוונת למה שאני אומרת. פחות או יותר. מרוב אהבה ורצון לתת להם כל מה שלא היה לנו בילדות, גידלנו דור מפונק. ותבינו, אני הכי בעד פינוק. אבל בקטע טוב, לתת להם הרגשה שאני לא חוסכת עליהם בכלום. מה יש? שיגדלו בתחושה של נדיבות, קבלה והכרת תודה על כל הטוב שמורעף עליהם.
אל תשפטו אותי, אבל יש לי חברה דמיונית בשם ברברה. מי אמר שחברים דמיוניים הם רק לילדים? גם אימהות צריכות אותם לפעמים. ברברה (שם פרטי בלבד) היא מדריכת הורים מדופלמת, מחברת רבי המכר: "הורות – תפקיד של פעם בחיים" ו"אחים – החברים הכי טובים" (באנגלית זה נשמע טוב יותר), מגישה פינת ייעוץ להורים בתוכנית בוקר פופולרית ובעצמה אימא לשלושה וסבתא לארבעה, כך שיש לה ניסיון חובק עולם.
ברברה מייעצת לי בכל מה שקשור בילדים, ולמרות שיש לה סדר יום צפוף ומלא עד אפס מקום, תמיד יש לה זמן אליי. התמה החינוכית שלה נמצאת איפשהו בין מרי פופינס (אותה היא נוהגת לצטט כאילו אלה דברי אלוהים חיים) לאלפרד אדלר, והיא לוחשת לי עצות מועילות בזמן אמת, כמו סופר־נני אישית שמתחבאת לי באוזן.
כן, זה הסוד הקטן שלי. אפילו אודי לא יודע. כלומר, כמובן שסיפרתי לו על ברברה, אבל הוא חושב שמדובר באישה אמיתית ולא בדמות שבדיתי במוחי הקודח, איזו כוהנת חינוך שמצאתי על גלי האינטרנט.
"הילד הזה יודע להפעיל אותך יופי," ברברה עוקצת אותי. "הוא מכיר את כל הנקודות הרגישות שלך ומנצל את זה לטובתו."
"אבל למה הוא עושה לי את זה?!" אני מתקוממת.
"הוא לא עושה את זה לך," היא מסבירה ברכות, "הוא עושה דברים בשבילו. הוא ילד. הדחף הראשוני שלו הוא להתעסק בעצמו."
"יופי לו. ואיך אני יוצאת מזה?" הקול שלי נוטה מעלה לכיוון יללה.
"תעבדי על עצמך כך שלא תתרגשי מכל מילה שלו. תנסי להגיב פחות." ממש.
"זאת משימה קשה."
"את זוכרת שלפני שבוע התארח אצלכם חבר של מיכאל לארוחת הצהריים, ואמר שהלזניה שהכנת מגעילה?" אמת. החצוף הקטן!
"ואת זוכרת מה ענית לו?"
"בטח – אמרתי לו שהוא לא חייב לאכול, אבל אפשר להגיד את זה בצורה נעימה. עצרתי את עצמי כי מקס נעץ בי מבט של..." אוקיי, לזה ברברה מתכוונת. אני צריכה להתחבר לתחושה של דיבור נעים אך אסרטיבי, מבלי להגיב רגשית בעוצמה של זמרת אופרה.
"אקסלנט!"
כשמוריץ היה בערך בן ארבע, הוא נהג לשפוך בפניי את לבו הקטן ברגעי הערות האחרונים, אחרי הסיפור שלפני השינה ושנייה לפני שהפליג לארץ החלומות. ערב אחד הוא אמר לי: "כשאהיה גדול ויהיו לי ילדים אני אוהַב אותם מאוד." נמסתי ממתיקות ועניתי לו שהילדים שלו יהיו בני מזל שיש להם כזה אבא טוב. "ואני תמיד אתן להם כל מה שהם ירצו ותמיד אקנה להם מסטיקים." המשיך הפעוט לחתור לכיוון הנושא שהטריד אותו מאז אחר הצהריים, כאשר סירבתי לקנות לו מסטיק עגול וצבעוני בגודל אימתני רגע אחרי שאכל שלוש עוגיות.
מה יש לי לומר להגנתי? כנראה שאיפשהו טעיתי בדרך, כי למרות מצבורי טוּב הלב הבלתי נדלים שלי ורוחב ידיי, הילדים רק נוהמים עליי ומבקשים עוד. אני תוהה בחמיצות האם יכול להיות קשר בין זה שאני קונה להם תועפות של צעצועים לזה שיום אחר כך הם זורקים את הצעצוע הנכסף, מבקשים משהו אחר ועוד מתלוננים על קיפוח. אוף.
"אימא, אני צריך גיטרה חשמלית!" מודיע לי מקס בטון שלא משתמע.
"רוצה לומר, אני מבקש." אני מתקנת אותו. סמנטיקה זה הכול בחיים.
"לא, אני צריך. אתם יכולים לקנות לי?" הוא ממשיך בשלו.
"אתה לא צעיר מדי?"
"לא."
"זה לא כבד מדי בשבילך?"
"לא!"
"טוב, תן לי לבדוק קודם עם המורה לגיטרה." אני מנסה להרוויח זמן.
פתאום אני שומעת את ברברה אומרת בקול תקיף:
"סטופ איט תכף ומייד!"
"מה קרה?" בחיי, נבהלתי.
"אל תסכימי לדבר איתו אם הוא פונה אלייך בטון מצווה. אחר כך את מתלוננת שהוא לא נותן לך ריספקט!" היא גוערת בי.
"אז מה אני אמורה להגיד לו?" הטון שלי עולה אוקטבה.
"אנחנו צריכות רגע ללכת כמה צעדים אחורה." מה זה, שיעור ריקוד? "הילדים שלך רגילים לקבל כל מה שהם רוצים אפילו בלי לבקש, נכון?"
"נו, אז..."
"אז אל תתפלאי שהם לא יודעים להעריך את מה שיש להם ותמיד יתלוננו וירצו עוד." היא מנחיתה עליי פטיש חמישה קילו על הראש.
"אבל איפה אני לא בסדר?" באמת שאני לא קולטת. "כשהייתי ילדה יכולתי רק לחלום על חצי ממה שיש לילדים שלי. הבטחתי לעצמי שלילדיי אתן את כל מה שלי לא היה."
"והנה לך הפרובלם." מכריזה ברברה, "את לא האימא הראשונה שנותנת לילדים שלה בלי גבול כדי לפצות את עצמה. אך זכרי שהצרכים האמיתיים של הילדים הם לא חומריים. זה לא מה שגורם להם אושר." שמתי לב.
"ומשגע אותי שהם אפילו לא אומרים תודה!"
"אם את זקוקה לתודה שלהם, דרלינג, אז יש לנו עוד פרובלם."
"למה את מתכוונת?" אני מרגישה תחת בליץ היום.
"יש פה סוג של מעגל – את נותנת ונותנת לילדים כדי שיהיו מאושרים וכך תקבלי אישור שאת אימא טובה, אך כשהם מתלוננים במקום להודות – את מתעצבנת ומגיבה, הם עונים לך בחוצפה ואת צועקת. אחר כך מרגישה גילטי, וכדי לפצות אותם – את קונה להם עוד." אאוץ'.
"טוב, הבנתי. אני קונה להם כי לי לא היה וכדי לחזק את הביטחון שלי כאימא, ועכשיו יצאו לי ילדים מפונקים. איך אני מתקנת את זה?"
"זה לא סימפל כל כך. תחזרי לאג'נדה ההורית שלך ותעשי סדר גם בנושא הזה. ברגע שיהיה ברור לך מתי וכמה קונים, זה יהיה ברור גם להם."
"ככה? זה הטריק?"
"אין פה טריקים, אלא עקביות והתמדה." מסכמת ברברה. "הילד צריך ללמוד להתאמץ כדי לקבל את מה שהוא רוצה, וזה שיעור חשוב לחיים."
אני מתעוררת משרעפיי ופונה למקס. אני מתבוננת בו – במבט הנחוש שלו, באגרופיו הקפוצים ובעמידה של זכר אלפא המוכן לזנק על טרפו, ונושמת עמוק.
"מתוק שלי, תזכיר לי מתי התחלת לנגן בגיטרה?"
"נראה לי בפסח בשנה שעברה." הוא מתרכך טיפה בניסיון לחשב את הזמן.
"עדיין לא עברה שנה, מדהים כמה שאתה מצליח לשלוט בכלי הזה." אני מרימה לו, "ולחשוב שגיטרה זה לא כלי קל לילד בגילך!"
"נכון." מזדקף האלפא שלי בגאווה, "אלון אומר שאני מנגן כמו מישהו שכבר לומד שנתיים."
"אני יודעת, הוא אמר גם לי, איזה כיף שאתה מתקדם יפה כל כך." אני עדיין לא יודעת לאן השיחה תוביל, אבל זו הרגשה טובה סתם לפטפט.
"את יודעת מה, אני אבקש מאלון לנגן בשיעור על החשמלית שלו ונראה איך הולך לי."
"רעיון מעולה." אני נושמת לרווחה, "תספר לי איך היה."
"ברור." קצר ומדויק כהרגלו.
אני לא יודעת מה מהדברים של ברברה עזר לי לצאת מהשיחה הזו בכבוד ובטונים רגועים, אבל כנראה שמשהו חִלחל. אני מבינה שלא צריך להגיב לכל גחמה של הילדים ולתת להם מייד את מבוקשם, כי זה המסלול המהיר לפינוק. אני מבינה שכדאי לגמול אותם בהקדם מההרגל התינוקי לקבל את כל מה שהם רוצים באותה שנייה, אחרת יפרצו בבכי. אני מבינה שאני חייבת לשרטט לעצמי גבולות גזרה של מה קונים מתי, ואז לא אתפתה לקנות להם כל שטות, ואולי יקרה נס והם יבקשו פחות. ומעל הכול, אני מבינה שרצון חזק הוא תכונה מצוינת אשר דורשת איזון ולמידה. כנראה שאני כאן כדי ללוות אותם בדרך.