בליל הבדולח, בסוף שנת 1938, עולמה של משפחת פרידמן, משפחה דתית אורתודוקסית מפרנקפורט שבגרמניה, השתנה. הפרעות והפוגרומים שנעשו ביהודים, דחיקתם אל מחוץ לחיי המסחר, והמגבלות שהוטלו עליהם היו קשים מנשוא והיוו תמרור אזהרה לעתיד להגיע בגרמניה. מקס וקלרה, הורי המשפחה, לקחו החלטה - הם וביתם פני בת ה-17 יברחו לבלגיה, ושני ילדיהם, אדית בת ה-15 ומרטין בן ה-10 יעברו לאנגליה במסגרת ה"קינדר-טרנספורט". בנם הבכור, סלי בן ה-19, יברח אף הוא לאנגליה, ומשם ימשיך לניו יורק. כך התפצלה לה המשפחה, ללא ידיעה כי אירועים אלו ישנו את חייה. 

ה"קינדר-טרנספורט" הוא משלוח הצלה שכלל 12,000 ילדים יהודים ונוצרים שאינם "ארים" משטחי גרמניה הנאצית, כאשר רוב הילדים בו (10,000) היו ילדים יהודים. הרקע לארגון משלחת זו היו אירועי ליל הבדולח, שלאחריהם הופעל לחץ על ממשלות במדינות רבות לקלוט פליטים יהודים שהיו נתונים בסכנה. בזכות תושבי לונדון שהיו מזועזעים מהמתרחש, וביוזמת הרב שלמה שונפלד, אורגנה המשלחת בסוף 1938, זמן לא רב אחרי אירועי ליל הבדולח. המדינה הסכימה לקבל אליה את אלפי הילדים, כאשר משפחות בריטיות רבות הביעו נכונות לארח ולקלוט אותם, בהם אף הוריה של מרגרט תאצ'ר, לימים ראשת ממשלת בריטניה.

כך גם הגיעו אדית ומרטין ללונדון, כאשר הקשר היחיד שדרכו יכלו לדעת מה קורה עם משפחתם הוא דרך מכתבים ששלחו ההורים, מקס וקלרה, באדיקות כל שבוע ולכל ילד. בפברואר 1939, נעצר מקס על ידי המשטרה הנאצית, יחד עם עוד יהודים רבים. היה זה הסימן לכך שהזמן דוחק והגיע העת לצאת מגרמניה. במאי 1939, עזבו ההורים יחד עם פני, ביתם הגדולה, את גרמניה, וברחו לבריסל, שם המשיכו במסורת המכתבים. אחד המכתבים האחרונים נכתב זמן קצר לפני שכבשו הגרמנים גם את בלגיה, אז הועבר האב מקס למחנה מעבר בצרפת, שם עוד הספיק לכתוב מכתב אחד. משם נשלח, באוגוסט 1942, לאושוויץ למחנה ההשמדה ומשם לא חזר. גורל דומה נגזר על קלרה ופאני שנשלחו אף הן למחנה מעבר, ומשם, בינואר 1942, לאושוויץ, שם נספו. 

הדבר היחיד שנשאר, שמספר את סיפורה של משפחה אחת, אך בעצם את סיפורו של עם שלם, הם המכתבים שאותם מצא, אסף ומיין, בנה של אדית, מאיר, שנקרא על שם סבו. את המכתבים תרמו ילדיה של אדית למוזיאון בית לוחמי הגטאות, והם מוצגים שם גם כיום.

בתמונה: ארבעת האחים

 

 

[לאדית]

2/8/1939

[...] איך את בכלל מסתדרת עם הבגדים שלך? האם ניתן לסדר את החצאית הלבנה שהיא תתאים לך? [...] האם את, ילדתי הטובה, מצאת לך חברים חדשים? או האם את מעדיפה את הבדידות? האם את משתמשת במשקפייך בזמן הקריאה? את זוכרת שחששתי בגלל קריאתך במיטה, ואני מבקשת אותך שלא תקראי יותר במיטה [...] אני חייבת להרכיב משקפיים בזמן הקריאה, כי עיני נחלשו. הגורם לזה הם הלילות של חוסר שינה, הדמעות והימים הקשים. אבל מכיוון שעכשיו אני חושבת עלייך, המחשבות שלי מתחילות להיות שמחות, ואני אומרת לך זאת כדי שגם את תוכלי לשמוח, גם אם מדי פעם צצה מחשבה עצובה. אבל עכשיו, ילדתי הטובה, קבלי את ברכות השבת העמוקות, ביחד עם נשיקות וחיבוקים, מאת אימך האוהבת אותך. 

 

"אימי, כמו ניצולי שואה רבים, לא סיפרה לנו הרבה על התקופה הזו", מספר מאיר, "ורק כמה שנים לפני שנפטרה היא הראתה לי את המכתבים עצמם, מהם למדתי על החיים שלה, של אחיה ואחותה, וכמובן של ההורים שלה".

מה למדת על החיים שלהם בבריסל ועל הקשר עם הילדים?
"למדתי כמה היה אכפת להם מהחינוך של הילדים. סבא שלי, מקס, שהיה איש מלומד, הקפיד לכתוב באנגלית ואף ללמד את ילדיו אנגלית גם במכתבים עצמם. היה לו חשוב שלא משנה היכן הם נמצאים הם ימשיכו לרכוש השכלה. הוא כתב להם כיצד לשמור על מצוות הדת גם כשהם רחוקים מהבית, הסביר להם על ספירת העומר ועל הלכות פסח, ושני ההורים כמובן עזרו לילדים לעבור את קשיי היום יום". 

איך נראו חייהם של הילדים בלונדון?
 "כל אחד חווה זאת אחרת. לסאלי היה ברור שהוא ימשיך מלונדון לארצות הברית. זו היתה המטרה של כולם, אך רק סאלי היה בוגר דיו לעשות זאת. במרץ 1940 הוא עלה על אוניה והגיע לניו יורק, ושם אף התגייס לצבא בעלות הברית. 

"אדית הגיעה למשפחה יהודית בלונדון, ולימים היא ובן המשפחה התחתנו, ואלו הם בעצם הוריי. למרטין היה סיפור קשה יותר. המשפחה שאליה הוא הגיע דרשה ממנו שיעבוד איתם בעסק המשפחתי, אך מרטין, שהיה רק בין עשר, לא עשה כדבריהם ורצה לשחק, והם החליטו לגרש אותו מביתם. מרטין הגיע למדרגות בית המשפחה המאמצת של אדית, כשהוא חסר בית, ושם הצליחו למצוא לו משפחה אחרת. לפני כמה שנים בנו של אותו אדם שגירש אותו איתר את בנו של מרטין, והתנצל בפניו על מה שקרה". 

 [למרטין]
3/8/1939
מרטין היקר! בעצם אימא כבר כתבה לך על הכול ואת הכול, אך גם אני רוצה לומר לך ששמחנו מאוד על ציוניך הטובים. האם זה יאפשר לך לעלות לכיתה גבוהה יותר? [...] הישאר חרוץ כמו שהיית עד עכשיו, כי עליך עוד חומר רב ללמוד, בעיקר המקצועות שקשורים באנגלית. [...] אני כבר שמח לקראת מכתב השבת שלך. בברכות השבת שלי אליך, עם הרבה נשיקות וחיבוקים. דאדי שלך. 

[לסאלי]
15/4/1940 - בריסל
נערי הטוב והיקר, כדבר ראשון, אני מברכת אותך לביתך החדש. ברוך הבא! אני מקווה שכבר הסתגלת אליו היטב. האם זה אותו המקום ששם נמצאים ילדי ווקסלר? והאם אתה גר אצל יהודים? האם פגשת שם מכרים? האם המקום מוצא חן בעיניך? האם נסעת עם המורה החדש שלך, או עם ילדים אחרים לשפ'? אני מקווה שקיבלת את דוגמת ההגדה לפני נסיעתך. האם לפסח יהיה הכל כשר? האם אתה יכול לאכול בבית, או שעליך ללכת לחדר האוכל? עד שמכתבי זה יגיע אליך, כבר יהיה פסח, ואני בטוחה שלעיתים קרובות תחשוב על הפסח בבית. גם אנו נחשוב עליכם, ילדינו הטובים. לכולנו יש בקשה מיוחדת: בשנה הבאה נהיה כולנו ביחד! שוב מאוחדים בשנה הבאה!"

כאשר המלחמה החריפה ולונדון הופגזה על ידי הצבא הגרמני באופן יומיומי, פונו כל הילדים בעיר, בהוראת הממשלה, לכפרים. גם לשם המשיכו ההורים לשלוח מכתבים בקביעות מעוררת השראה. כשהסתיימה המלחמה חזרו אדית ומרטין ללונדון. אדית, שהיתה כבר מעל גיל 18, החלה ללמוד ועבדה כמזכירה במשרד בעיר. מרטין אף הוא השתלב בעיר וחי שם את כל חייו. ב-1949 עלו אדית ובעלה, אלחנן חרמון, בן המשפחה שאצלה התארחה, לישראל. בשנת 1979 נפל אלחנן בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי, שם הוצב בתפקיד סודי, שהיה ככל הנראה קשור למקצועו - כימאי. 

"בשנות השמונים נסענו, אימי אדית, אחי ואני, ללונדון, לחתונה של בנו של מרטין", מספר מאיר. "אז גם נסענו לבריסל וראינו את לוח ההנצחה שהקימו בעיר לזכר נספי השואה. כמו כן, לפני 15 שנה הזמינה עיריית פרנקפורט את המשפחות היהודיות שגרו שם לסיור בעיר על חשבונם, ולסיור הזה הצטרפו אימי ואחי". 

אימו של מאיר, אדית, מעולם לא דיברה על הדברים שעברה בצורה מסודרת. לדברי מאיר במשך שנים הרגישו היא ואחיה, וככל הנראה אף יהודים רבים שהיו במשלחת הקינדר-טרנספורט, מעין אשמה על כך שהם לא "סבלו" כמו ניצולי שואה אחרים. אולי תרמה לכך העובדה כי במשך שנים לא הכירה בהם המדינה כניצולי שואה, דבר שהשתנה רק ב-2015 אז קיבלו לראשונה ילדי הקינדר-טרנספורט הכרה ופיצוי. 

כיצד אתה מתמודד עם ימים אלו, ימים של סגר ובידוד?
"זה לא קל, במיוחד ההקבלה ליום השואה וליום הזיכרון, אך למזלי אני עובד על ספר חדש שעוסק בגישה חדשנית שאני פיתחתי לקריאת התנ"ך. בספר אני אף מציין כמה דברים שסבא שלי כתב, שגם לו היו חידושי תורה שלא ראיתי בשום מקום אחר, ושאותם מצאתי במכתבים".

 

8/5/1940
בריסל. 
ראש חודש אייר [אדית]
אדיתליין היקרה שלי! תוך תחילת כתיבתי לך, אני חושבת על אותו היום שנאלצנו לעזוב את ביתנו היפה לפתע פתאום ואיבדנו בצורה מהירה כל כך את מולדתנו, מבלי לדעת להיכן יוביל אותנו דרך הגורל שלנו, מאוכזבים בתקוותנו לפגוש אתכם, ילדינו היקרים, ולהתאחד אתכם. מבלי רצון להרהר יותר מדי בזה, נערמים בתוכי שפע של זיכרונות כמו מחשבה אחת, ובמעוף מחשבות אלה מתעופפים לנגד עיניי, כאילו השנה חלו והתחלפו המון דברים לסירוגין, וכאילו שצעדנו המכריעים עברו עלינו, וקרו רק אתמול. כל זה ממלא אותי בגעגועים עזים לעבר שלנו, ובו בזמן הציפייה לעתיד מתנופפת לעומתנו, להתאחד שוב אתכם, ילדינו האהובים, על מנת להתאחד אתכם שוב, ולנצח. אנו מודים לאלוהים, שעד כה הוא עמד תמיד לצידנו, וזאת למרות הקשיים הרבים שהיה עלינו להתגבר עליהם, ואפשר לנו להמשיך בחיינו בצורה זו, למרות כל מה שחסר לנו [...] 

12/8/1940
סלי היקר! אתה בטח תשמח לקבל ממני מכתב כתוב במו ידי [...] אני מעבירה לך שורות אלה דרך קרובינו. מצבנו הבריאותי טוב, מחוץ לזה שהילדים היקרים שלנו במרחקים, ומזמן לא שמענו מהם. גם מאבא היקר לא היו לנו חדשות ישירות, רק שמעתי שהוא יכול לכתוב לך באופן ישיר, ואני מקווה שהוא עשה את זה גם, ותדע שגם הוא בריא. כל היתר אנו צריכים לצפות לו בסבלנות והנה הכתובת שלו: מחנה סנט סיפריאן, הפירינאים המזרחיים. [...] גב' אנסבאכר גרה יחד אתנו, אנו חולקות מטבח ודאגות, ואנו שמחות כשבאים אלינו בני משפחה. האם אצלכם אין שום אפשרות לזרז את היציאה שלנו לאמריקה? זה צריך להיות הצעד הראשון בשביל לעזור לנו. [...] ועד ליום שנתראה שוב כולנו ביחד. אמך האוהבת אותך מעומק הלב. ד"ש מפאני! 

 האם יש משהו שלקחת מהמכתבים לחייך האישיים?
"סבא וסבתא שלי תמיד סיימו את המכתבים בברכה לשבת שאותה כתבו באותיות עבריות. אצלנו בבית אמנם בירכו את הילדים לשבת אבל אני לא הקפדתי על כך. כשראיתי את המכתבים חזרתי גם אני לברך את הילדים שלי בלילות שבת באופן קבוע, ממש כמו סבא וסבתא". 

ביום שלישי, 21.3 בשעה 16:30 תעלה עצרת וירטואלית של בית לוחמי הגטאות בהשתתפות נשיא המדינה, ארקדי דוכין, רוני דלומי ועוד. כדי לצפות בעצרת יש להיכנס לדף הפייסבוק של בית לוחמי הגטאות, שמזמין את גולשיו לשתף ולכתוב בזיכרון משפחתי, או עדות מתקופת השואה.