אבידע בכר איבד בשבת השחורה את אשתו האהובה דנה ואת בנו כרמל בן ה-15, זכרונם לברכה. בני המשפחה היו נצורים בממ"ד ביתם שבקיבוץ בארי במשך שעות ארוכות, עד שהמחבלים הצליחו לפרוץ פנימה ורצחו את דנה וכרמל. אבידע נפצע ואיבד את רגלו. בתו הדר שהייתה גם כן בממ"ד נפצעה קל.

"לאט לאט אני משתקם מבחינה פיזית - מבחינת הפרוטזה, מבחינת הרגל השמאלית שירויה ונסגרה", תיאר בכר, "לאט לאט אני חוזר לעצמי. הקושי הפיזי גדול, ובנפשי אנחנו עובדים פסיכולוגית על עצמנו ומתרגמים הכל לדברים שיהיה לנו קל להבין אותם. כל בוקר אתה קם וגוגל תמונות שולח לך את האלבומים שאתה הכי רוצה לראות, את הזכרונות שלך אחורה. הגעגוע הולך וגדל כל פעם, כל יום".

"אתה מסתכל על האלבומים שנה-שנתיים אחורה, ומבין כמה טוב היה לך, איזו זכות הייתה לי לבלות עם דנה את ה-32 שנים האלה, איזו זכות הייתה לי לבלות עם כרמל את 15 השנים האלה. זה געגוע אדיר שלא ייגמר כנראה. אני בן 50 והוא ימשוך אותי עוד 30 שנה קדימה. נמשיך להתגעגע אליהם עד יומנו האחרון".

מה נותן לך את הכוח לקום מהמיטה בבוקר?
"יש לי משפחה. היינו 12 שעות בתוך הממ"ד, בהישרדות. מתוך ארבעה יצאנו שניים, אני ובתי הדר. אתה מתחיל להבין כל מיני תובנות של התמודדות. התובנה הראשונה, זה שכנראה שמי שמת לא יחזור יותר. צריכים להבין ולהפנים את זה. הוא לא סובל, הוא פשוט לא יחזור. תובנה נוספת שצריך להבין מכל זה, זה מהו הזמן. הזמן נתפס לכולנו כאינסופי. תמיד אנחנו אומרים לעצמנו במשפחה: 'ניסע בשבוע הבא, ניסע בעוד שנה, כשנהיה בפנסיה נעשה טיול קרוואנים'. הזמן באמת אינסופי, אבל בן אדם זה הדבר הכי סופי שיש בעולם. אני ממליץ לכולם: חבר'ה, אל תגידו מחר, אל תגידו מוחרתיים. בא לכם לעשות משהו? קומו ותעשו אותו. אתם לא יודעים מה יקרה מחר. רוצו קדימה".

איך הילדים מתמודדים עם האובדן?
"הילדים חזקים מאיתנו בארבע רמות. הם לא רואים עתיד, הם רואים כאן ועכשיו. עם הכאן והעכשיו, יותר קל להתמודד. בתור הורה, אתה רואה את הבת שלך או את הבן שלך מתחתנים - ואמא שלהם לא לידם. אתה ישר נקמל בתוכך, הגעגוע ישר פורץ, אתה נסגר. הילדים שלנו לא מסוגלים בכלל לתאר את הדבר הזה - לכן הם חזקים מאיתנו. הם מתמודדים מדהים עם הסיטואציות. להגיד שהם לא נשברים? גם הם נשברים, אבל הם חזקים ממני".

עד כמה התמונות מאותן שעות ארוכות בממ"ד מלוות אותך?
"יש לי זיכרון מלא מהממ"ד, למרות שהייתי פצוע קשה מאוד. שתי רגליים ירויות, יד שמאל ירויה, עשן וחנק. יש לי זיכרונות מהממ"ד, אבל אני לא חושב עליהם בלילה. אני מדחיק אותם הצידה. דנה וכרמל איחלו לי חיים טובים, ואם כך מחובתי לקיים חיים טובים. מבחינתי חיים טובים זה משפחה, זה זוגיות, זה הכל מחדש, לבנות את הכל, כולל את הבית. נבנה מחדש ונעשה את זה, כי זה מה שהם איחלו לנו".

אתה רואה את עצמך חוזר לבארי?
"אני רואה את החיים שלי שם. הייתה לנו פנינה ותהיה לנו פנינה. יש לנו מקום מדהים, רק השכנים לא משהו. אני מקווה שאת השכנים נפתור בהמשך. נייצר חיים טובים לפחות כמו שהיו לנו, אבל עם פחות 98 אנשים שנרצחו. זה מספר שלא ניתן לתפוס אותו בכלל. אי אפשר לקלוט את כמות האנשים הזאת".