הבידוד הזה היה שונה מכל הבידודים שהיו לנו בשנה האחרונה. עשרה ימים של יחד, שיחות עומק שלא היינו מגיעים אליהן בזמן הקצר שיש לנו ביום יום, בשגרה. ואז גם מגיעות החדשות מההתרחשויות הקשות בארץ. כל כך קשה להיות רחוק מהבית בסיטואציה כל כך מוקצנת.
אני מרמלה במקור, שם גדלתי. התרבות שלי ותפיסות העולם - בסיסן משם. הסבתות שלי, כל המשפחה שלי היא רמלאית בכל רמ"ח איבריה. ככה גדלתי, בדו קיום, בתפיסה שאפשר גם וגם. ברמלה, בלוד ובכל הערים המשותפות יש דו קיום אמיתי, זה אפשרי.
בשבוע שעבר משהו נשבר במדינה שלי, בעיר הולדתי. האלימות והקריאות לשנאה בשני הצדדים הפחידו אותי. אני מגדלת את הילדים שלי לחמלה ואדיבות, ושיש מקום לכולם. אני מאמינה באלוהים ושומרת מסורת ואילו בן זוגי האהוב רחוק מהדת – ואנחנו מלמדים אותם שאפשר גם וגם, שהבחירה היא בידיים שלהם ושאצלנו מקבלים את כולם. אלו הערכים בבית שלנו בכל זמן. בחרתי לגדל את הילדים שלי בתל אביב, מעוז הליבירליות, כי יש בה מקום לכולם ולהכול, לכל מי ומה שהם ירצו להיות. אבל השבוע משהו נגע בי, משהו נשבר, ולא ידעתי איך להסביר את זה לילדים שלי.
באחד הלילות, באמצע הבידוד, העברתי מפגש מקוון עם קבוצת הורים שליווינו בתהליכי שינה, ובאמצע המפגש נשמעה אזעקה. אני בכלל בבנגקוק, אבל הלב הפסיק לפעום לרגע, כולם עזבו את המסכים ורצו לילדים שלהם, לחדרי מדרגות או לממ"ד. במקביל חברה מישראל מבקשת לישון בממ"ד שלנו הלילה כי היא ממש מפחדת לישון עם הקטנה שלה. אמא שלי שולחת הודעה שאחי במילואים בלוד ואני כל כך מפחדת וכל כך עצובה.
"להוסיף רובד של עומק למשפחה שלנו"
ביום חמישי סיפרנו לילדים על מה שקורה בארץ. בקווים כלליים עם המון תיווך. מה זה אומר תיווך? בלי הכללות, בשפה פשוטה – יש קבוצת אנשים אלימים שעושים דברים לא טובים. אני גם לא מדברת במושגים של שנאה אלא של קושי – אלה ימים קשים ולא רגועים, אני מדגישה שוב ושוב ששומרים עלינו, ושאנחנו (ההורים) שומרים עליהם תמיד.
אופיר שואל מה שלום בן דוד שלו שגר בכפר עזה. כל המשפחה של יותם מעוטף עזה אז הדאגות והחרדות נוגעות גם לסבתא שלו בכיסופים ולדודה שלו בכפר עזה שכל היום בממ"ד. ואחרי שהרגענו אותו אופיר ביקש לדבר עם החבר הכי טוב שלו בישראל כדי לשאול מה שלומו, (השאלות שלו הן הדבר הכי חמוד בעולם). ואז משום מקום, דורון שאלה מתי נוסעים לבריכה, ושוב ראיתי את היכולת שלהם להכיל מצבים.
דיברנו עוד קצת על הטיול שלנו, והנופים שנראה, ובהמשך היום שוב דיברנו על רגשות ותחושות כמו פחד ואהבה, כעס וחמלה, ועל נדיבות וסבלנות. אם הייתי עכשיו בבית אין סיכוי שהייתי מצליחה להגיע לשיחת עומק כזאת. הייתי משקפת מצב, מתווכת, מקיימת שיח רגשי וממשיה הלאה. וכאן, אני לומדת הקשבה. להקשיב למה שהם רוצים, להקשיב למה שהם אומרים וצריכים. לתרגל שיח עמוק. ואיזו זכות זו, שלמרות הבידוד אנחנו מצליחים ליצור משהו יחד, להוסיף עוד רובד של עומק למשפחה שלנו.
ואז אופיר אמר, "אנחנו צריכים ריקוד למשפחה". יותם ואני לא הבנו על מה הוא מדבר. ודורון הסבירה, "כן, כמו ריקוד הציפורים לרגעים שמחים", ואופיר הוסיף, "גם לרגעים עצובים". מייד חשבתי על מקרנה, השמענו את השיר, יותם ואני מתחילים לרקוד מקרנה בסלון הקטן. מה אני אגיד לכם? הכי שנות ה־90 אבל הילדים זרמו... וכך הוכתר השיר מקרנה כשיר של משפחת ברזילאי לרגעים שמחים ועצובים.
וחזרנו לשגרה. הלב עדיין חצוי, אני עדיין דואגת למשפחה שלי, למשפחה של יותם, לחברה הישראלית, ורק מקווה שיבואו ימים טובים ויצליחו לתקן את השברים ולבנות את האמון מחדש. אני מייחלת לשגרה, ושיחזרו לחשוב שההחלטה שלנו לטוס לתאילנד היא קצת הזויה ולא מזל:)
הבידוד הסתיים, וגם הפסקת אש הוכרזה, ויש תחושת הקלה גדולה באוויר. אנחנו בקופנגן. מתחילים את הטיול עצמו. אחרי שבוע של חופש אני יכולה לסכם – החלום ושברו. אני לא אומרת את זה כדי לבאס, אבל חופשה עם ילדים זה לא פשוט. ביום הראשון היה – וואו! ביום השני היינו בעננים. ואז ביום השלישי, הגיע משבר היום השלישי המוכר והידוע. יום קשה מאוד, מלא בכי, "אבא!" "אמאאא" "אני רוצה!" "הוא לקח לי..."
ביום הרביעי אנחנו קמים רעננים ומבינים שהחופשה שדמיינו כנראה תהיה אחרת. חופשה עם ילדים, אפילו בתאילנד, היא לא מה שדמיינתי. ואני מבינה עוד משהו חשוב – אני קולטת שאני לא באמת בהקשבה. למרות כל הידע המקצועי שלי על סבלנות, והקשבה, ואמפתיה – אני לא מצליחה לאסוף את עצמי. אני מזהה שאני בתחושת מאבק, מגיבה כל היום וחסרת סבלנות.
זאת לא ההורות שלי. זה לא מה שאני רוצה לשדר לילדים שלי. זה לא הטיול שרציתי. וזאת בעיקר לא אני! אני שואפת להיות אמא קשובה, אמפתית, שנותנת מקום לילדים ולרצונות שלהם. אני ממש משתדלת לא להיות ביקורתית, שופטת, כועסת, צועקת, ממש מנסה לא לאבד את זה. ברור שזו תמיד שאלה של מינונים, וגם בשגרה אני רחוקה מלהיות מושלמת, אבל בטיול הזה הרגשתי שהמינון נשבר, שאני הרבה יותר לא קשובה מאשר כן.
ואז החלטתי, בהתחלה לבד ואז עם יותם, לשחרר. לשחרר את הרצון ללכת לעוד חופים. לשחרר את הרצון שיהיה פה לו"ז. לשחרר. החלטנו שמה שצריך עכשיו זה להיות קשובים, זה לזה ולילדים!
ואז החלטתי, בהתחלה לבד ואז עם יותם, לשחרר. לשחרר את הרצון ללכת לעוד חופים. לשחרר את הרצון שיהיה פה לו"ז. לשחרר. החלטנו שמה שצריך עכשיו זה להיות קשובים, זה לזה ולילדים!
שמתי לי גומייה על השעון, הגומייה מזכירה לי להיות קשובה. כשאני ממהרת להגיב על משהו לאחד הילדים אני משחקת בה כדי לזכור שהוא רוצה שיראו אותו, וגם אם אני לחלוטין לא מסכימה איתו, אני אשתוק רגע, ואתן לו או לה לסיים להסביר לי מה הם מרגישים.
בהקשבה הכי חשוב זה להיות שם, נוכחת. בלי להגיב, רק לעשות 'כן' עם הראש, ומידי פעם להגיד 'אני מבינה' – ובאמת להבין, להיות אמפתיים לתחושות שלהם. אחרי זה אפשר לשאול שאלות על רגשות, להגדיל את מנעד הרגשות שלהם (לא תמיד את כועסת, לפעמים את מקנאה או מאוכזבת), לשיים רגשות – לעזור להם לתת שם לרגש שהם מרגישים. אפשר גם לשקף להם: ״אני רואה שאתה ממש מתוסכל״, או "אני מבינה ממך שנפגעת". זה כלי חשוב שבו הם לומדים להקשיב לעצמם, לזהות מה הם מרגישים ואז גם להתנהל עם הרגשות האלה ביום יום. בהמשך אפשר לשאול שאלות עמוקות יותר על פתרון המצב. לא תמיד הם צריכים את השלב הזה, בדרך כלל 70% מהעבודה זאת ההקשבה שלנו ומשם הם מצליחים למצוא פתרונות.
אז אנחנו מתחילים את החופש שלנו, ולומדים לגשר בין מה שחלמנו למה שיש, מזכירים לעצמנו מה חשוב ועל מה מותר להתפשר. ואתם בבית חוזרים לשגרה – וגם זה דורש הסתגלות והרבה סבלנות. עם הקשבה לעצמכם ולילדים. והימים שבאים עלינו, שיהיו טובים.