כשהייתי ילדה והיו שואלים אותי איך זה להיות בת להורים גרושים הייתי עונה שבשבילי זה רגיל, כי אני לא מכירה שום דבר אחר. וזו האמת. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת פחות משלוש, הזיכרונות שלי מהחיים שלפני הם ספורים ומטושטשים עד בלתי קיימים. "כל שבת שנייה", הייתה עבורי דרך חיים ולא סתם תכנית טלוויזיה, והמסע הדו שבועי על כביש 4 מגבעתיים לחדרה וחזרה עם תיק אדום מלא בובות ו-"שבת עברית ב-103" ברקע לנצח יהיה חלק ממני (למרות שעד שהתחלתי לנהוג אף פעם לא ידעתי להגיד איפה אנחנו בדרך).

ככל שגדלתי ועברו השנים, גדלה גם המשפחה, נוספו עוד הורים ועוד אחים, והתחלתי להבין שהרגיל שלי הוא לא ממש רגיל. למעשה, המשפחה המורכבת (תרתי משמע) שלי היא בלתי רגילה ואפילו די מיוחדת, וטוב שכך. ביום יום אתם יכולים לתפוס אותי אומרת דברים לא ממש רגילים כמו אח של אחותי, אמא של אחי או סבתא של אחיות שלי, והאמת שגם כשאני סתם אומרת "אחותי" ולי ברור לגמרי על איזו מהן אני מדברת לאחרים זה יכול להיות מאוד מבלבל - ובצדק.

אנסה להסביר בקיצור: יש לי שני זוגות  של הורים - אמא ובעלה ואבא ואשתו, ושבעה אחים - אח ביולוגי "שלם" מאמא ומאבא, אחות מאמא ושלוש מאבא, שעל הנייר הן אחיות למחצה (אבל ממש לא חצי אחיות - כולן לגמרי שלמות) ושני אחים חורגים - שאמנם אין ביני לבינם שום קשר ביולוגי, אבל שלא תעזו להגיד לי שאנחנו לא באמת אחים.

אין ספק שזה מסובך, בעיקר למי שלא רגיל, אבל כמו שאתם יכולים לתאר - בחגים זה מסתבך אפילו יותר. כל מי שהיה במערכת זוגית משמעותית וארוכת טווח מכיר את דיון החגים - אצל מי אנחנו בחג? בדרך כלל כל אחד רוצה להיות אצל הוריו שלו, עם משפחתו, ואיכשהו בסוף מתפשרים ומסתדרים, נכון? אז עכשיו תכניסו למשוואה הזו אופציה של עוד זוג הורים + ארבעה אחים מהורים שונים שצריכים להחליט איפה הם בחג, ותקבלו בלגן שלם וסבירות נמוכה שכולם יצליחו לחגוג יחד, בחג הקרוב, או בכלל - אי פעם.

>> "חצי אח זה פצע פתוח"

חתונה משפחת בן צבי (צילום: גד שושן)
הצד של אמא: למי קראתם חורגים | צילום: גד שושן

מדריך הישרדות

איך מתמודדים עם הכאוס הזה שקוראים לו משפחה מורכבת בתקופת החגים? יש כמה שלבים שצריך לעבור.

מתכננים

אצל הורים גרושים יש לרוב מן הסדר, או הסכם שבעל פה- אצל הורה א' בראש השנה = אצל הורה ב' בפסח, ובשנה הבאה להיפך. אבל כשיש כמה אחים מכמה הורים שונים, זה כבר לא כל כך פשוט, לכן ההחלטה איפה נהיה בחג אף פעם לא יכולה להיות ספונטנית ותמיד דורשת תכנון מראש וגם הכנה מראש של ההורים האחרים. 

כך למשל, כדי שכל חמשת האחים שהם הילדים (הביולוגיים והחורגים) של אמא שלי ובעלה ייסובו יחד סביב שולחן החג בביתם (המכונה רמי, סתם ככה שתדעו) -  אני צריכה להסכים על כך עם בן זוגי, ולעדכן את אבא שלי. האחים החורגים צריכים לעדכן את אמא שלהם ולוודא שהם לא מפספסים משהו או מישהו חשוב בצד השני. אחותי (למחצה, מצד אמא) צריכה לא רק לעדכן את אבא שלה, אלא לוודא שזה מסונכרן עם אחיה (מאותו אבא ומאמא אחרת לגמרי) כדי שתצליח לראות גם אותו במהלך החג. ותכלס, זה תמיד תוקע למישהו את התכניות ואף פעם לא לגמרי מסתדר, או במילים אחרות - חפירות ללא מוצא.

מתגמשים

למזלנו (לפחות בהקשר הזה) חגי ישראל הם רבים, ולרוב גם כוללים יותר מערב חג יחיד. העובדה שיש בראש השנה שני ערבי חג כאילו הומצאה בשביל המשפחה שלי.

הקונספט של כמה חגים בתוך חג אחד בעצם נותן אופציה "לפצות" - הייתי אצל אמא בליל הסדר, לא נורא אבא - זכית בחג שני! וזה גם מאפשר לאחים להתאים את עצמם ועדיין לראות את כל צדדי המשפחה. בתאוריה זה עובד יופי, בפועל? מישהו כבר יהיה בחו"ל, או במחנה של הצופים, או סתם יחליט איכשהו לעשות ההפך מכל השאר - והאיחוד המרגש שוב ידחה.

ילד מרכיב פאזל (צילום: kikovic, Shutterstock)
איך מרכיבים את הפאזל המשפחתי הזה? | צילום: kikovic, Shutterstock

מתפצלים

בהמשך לגמישות, לפעמים אין ברירה ואני לא מספיק גמישה. ואז, ממש כמו גומיית שיער ישנה ומעפנה, אני פשוט נקרעת. להתפצלות בחג יכולים להיות שני צדדים: בצד האחד, האופציה לנטוש את בן הזוג ולחבור לאחים שלי שבדיוק הפעם הצליחו כולם להתאחד תחת קורת רמי אחת, אחרי שכבר הבטחתי שנהיה אצלו החג, כמובן. הצד השני של אותו מטבע יקר הוא התפצלות של האחים איש איש להוריו, בדרך כלל תוך נטישה מאסיבית של ההורים המשותפים, שכנראה יחליטו לערוק לחופשה בחו"ל במקום.

מתבאסים

ושמחת בחגיך? לא במשפחתנו. דרמות משפחתיות הן לגמרי הספציאליטה שלנו כמשפחה מורכבת מרובת אחים והורים. כי בואו, מה הסיכוי שכל האנשים האלו באמת יצאו מרוצים. הבאסה החגיגית מלווה בדרך כלל ברגשות אשם, או החמצה על הבחירה שעשינו (FOMO, מישהו?) ונוטה להתפרץ לאחר שליחת תמונות הדדית של שולחנות חג ערוכים, ואחיות בשמלות חגיגיות (לפעמים כאלו שנגנבו לי מהארון!). הפתרון לבאסה - להגיד שבחג הבא נתכנן יותר טוב, ובסוף להגיע לאותה נקודה בדיוק.

מחליקים

חגים הם כנראה אישיו ברמה כזו או אחרת אצל כל משפחה ישראלית, אין מה לעשות זה טבוע בנו. אבל הדרך היחידה באמת לעבור את זה בשלום, ועוד במשפחה מורכבת כמו שלי, היא פשוט להחליק. ברגע שמכניסים דברים לפרופורציות מבינים שערב חג, הוא בסך הכל עוד ערב, וכמו שכבר ציינתי - לוח השנה העברי מספק לנו לא מעט כאלו. אז אם לא נהיה כולנו יחד בחג הזה, אולי בחג הבא. ואם לא? יש מספיק ימים אחרים בשנה שאין עליהם כזו תחרות ובהם אנחנו יכולים להיות יחד, כל כך יחד עד שרק נרצה לברוח ולחזור לכוכים שלנו ולא להתראות יותר עד ראש השנה הבא - ואז שוב להתבאס כי לא הצלחנו לתאם לחגוג ביחד.

צוחקים

"העולם מצחיק" אמרו חכמים ממני. ותכלס, מה יותר מצחיק מלחזור לעבודה מחופשת החג ולספר לכל מי ששואל שהשנה אני חגגתי אצל אבא שלי ואשתו עם אחיותיי הקטנות, אחותי (מצד אמא) חגגה אצל אבא שלה עם אחיה (ואמא שלו ואחים שלו), אחי החורג אצל אמא שלו, אחותי החורגת (אחותו) בכלל בניו יורק וגם הורים שלי (נו, השניים...) בארצות הברית, אבל במקום אחר לגמרי.

נשמע קל, לא?