כשמורן חזרה לעבודתה, לאחר חופשת הלידה, איתמר נשאר בהשגחת סבתו מצד אביו (השמות בדויים, הפרטים שמורים במערכת). "לימים התגלה לי שהיא לא שפויה", מספרת מורן, "סיפורים על ילדותו של אביו של איתמר החלו לצוף, הוא חשף תמונה של מערכת יחסים קשה בינו לבין אימו. הוא סיפר שהייתה מרעיבה אותו ומרביצה לו, אבל הוא חשב שהיום היא במקום אחר והיא מנסה לפצות על הילדות שלו דרך הטיפול באיתמר".

לאחר זמן מה, מורן שמה לב שכשאיתמר חוזר מסבתו, הוא מתנגד אליה ולא מוכן שאימו תתקרב אליו. "הוא היה צובט אותי בידיים, מושך לי בשיער. הבנתי שההתנהגות שלו קשורה לשהות שלו עם הסבתא והתנגדתי שיילך עם אביו לבקר אותה, מה שייצר המון ריבים ביני לבין אביו של איתמר".

בסביבות גיל שנתיים, איתמר החל לחזור על המשפט: "אימא לא אוהבת אותי", מורן לא הבינה מה גורם לו לומר זאת שוב ושוב. "בוקר אחד כשהלבשתי אותו, הוא שוב אמר שאני לא אוהבת אותו, הסתכלתי למעלה מתוך ייאוש ושאלתי, 'למה הוא כל הזמן אומר לי את זה?' ופתאום הוא ענה: "סבתא נ' אמרה שאימא לא אוהבת אותי ורק סבתא אוהבת אותי". הפעם מורן הייתה איתנה בדעתה והחליטה לנתק את הקשר בין איתמר לסבתו. אלא שעל אף שאביו של איתמר הסכים עימה, הוא לא היה יציב בדעותיו ובכל פעם שרב עם מורן, והיה זקוק לנחמת אם, היה לוקח את הילדים לאימו. "אני עד היום לא יודעת מה בדיוק היא עשתה לו כשהיה אצלה", היא משתפת, "בתחושה שלי היו שם שטיפות מוח אינטנסיביות, היא ניסתה לגרום לו להרגיש שהיא האימא שלו ולא אני, וניסתה לקנות אותו במתנות יקרות שהייתה קונה לו".  

"התקפי הזעם צמחו איתו"

גם תקופת הגן של איתמר לא עברה בשלווה. היו לא מעט דיווחים על כך שהוא מכה את ילדי הגן, אבל מורן לא חשבה שיש כאן משהו יוצא דופן, כי היה מוקף בחבורה של ילדים תוססים. במקביל, מורן ובעלה נפרדו, והאב טס לעבוד בחו"ל. העלייה לכיתה א' לא הייתה פשוטה לאיתמר והוא לא הצליח להתאקלם בסביבה החדשה. המורה סיפרה כי הוא היה בורח לשירותים ולוקח חפצים של ילדים מהכיתה. לאחר שעבר וועדות, אבחונים וטיפולים רגשיים, הוחלט שיתחיל ליטול ריטלין ויעבור לחינוך מיוחד, אבל גם שם הקשיים נמשכו. מורן מספרת שהוא היה מכה ילדים ופעם אחת כמעט דקר את המורה באמצעות עיפרון. "כל כמה ימים הייתי צריכה להתייצב בבית הספר ואחת לחודש הייתי צריכה להיות נוכחת בישיבה בבית ספר. הם העלו כלפיי טענות, אבל מה יכולתי לעשות? אם הוא בחינוך מיוחד הם אלה שצריכים לעזור לו. באיזשהו שלב, הבנתי שכל אנשי המקצוע שבמערכת לא באמת יודעים לעזור והייתי מגיעה לישיבות בגישה אחרת: הייתי מקשיבה להם, מהנהנת, נותנת להם לשמוע מה שהם רוצים וממשיכה לטיפול הבא שאולי יעזור לו. במערכת איבדתי אמון והבנתי שמשם לא תבוא הישועה".

"המעברים היו חדים. הוא יכול היה להתעורר בבוקר עם נשיקות וחיבוקים ותוך שניות לעבור להתקף זעם, לצעוק, להשתולל ולקלל. התקפי הזעם צמחו איתו"

ילד מחזיק בגדר של בית ספר (אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock)
"במערכת איבדתי אמון והבנתי שמשם לא תבוא הישועה". אילוסטרציה | אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock

במקביל לקשיים שהתגלו במסגרות השונות, גם בבית הקושי סביב איתמר הלך וגדל. "הוא תמיד לא רצה לעשות שום דבר. כל הזמן היו ויכוחים אינסופיים. אם מישהו בבית היה לוקח לו משהו, הוא היה מטיח חפצים בזעם. חיפשתי לו חוגים שבהם יוכל לשחרר את האנרגיות שלו, אבל כשהיה בחוג קארטה הוא לא הפסיק להתגרות בילדים. המעברים היו חדים. הוא יכול היה להתעורר בבוקר עם נשיקות וחיבוקים ותוך שניות לעבור להתקף זעם, לצעוק, להשתולל ולקלל. התקפי הזעם צמחו איתו".

"לא נתתי לו להרגיש שההפרעה מנהלת אותי"

האבחונים לא אחרו להגיע: הפרעת התנגדות ODD, הפרעת קשב וריכוז ADHD, הפרעת ויסות חושי DMDD, פוסט טראומה PTSD (האחרונה בגלל הסבתא) וגם מכר משפחה שהוא רב ורופא אמר שנחיר אחד שלו סתום ואין אספקת חמצן למוח, אבחנה שאומתה בבדיקה רפואית. "קיבלתי מלא אותיות וכל אות זה טיפול כזה או אחר. הלכתי ועשיתי את כל הטיפולים, המצאתי חוגים, ביקשתי מאומן בינלאומי שיעשה לילד חוג בגילוף, שמתי לו קטנוע בחצר שיתקן רק כדי שיוציא אנרגיות, אבל הקרבות נמשכו. בתוך כל הדבר הזה לא נתתי לו להרגיש שההפרעה מנהלת אותי. הקפתי את עצמי בחברים טובים שהיו באים ועוזרים לי, המשפחה שלי הייתה מגיעה בלחיצת כפתור. מה שכן, זה היווה בעיה להכיר בן זוג, ולא כולם נשארו. הצטרפתי לקבוצת ספורט נשים, היו לי משחקים ואימונים וזה היה הזמן שלי 'להכין' להם את האימא שאני. יש לי אופי חזק אבל לא יכולתי לחיות את זה כל הזמן".

לדברי מורן, כשאביו של איתמר חזר מחו"ל, הוא סרב להכיר שיש בעיה, מעולם לא הגיע לפגישות בבית הספר, ולא התעניין במצב הרפואי של איתמר. אלא שלאחר תקופה בה החל להבין שהוא מפספס את ילדיו והתחיל להקפיד להיפגש איתם (עם איתמר ואחותו) פעמיים בשבוע, הוא החל לחוות את האלימות של איתמר, אלימות שהלכה והתגברה. 

"פעם זה היה כיסא שמתקרב אליי, נעל או מטאטא, מאפיזודה של חצי שעה, זה הפך לשעה ולעיתים שעתיים"

איתמר גדל והתחזק, והאפשרויות לעצור אותו הלכו והצטמצמו. "אני גרה ליד משפחתי, איך שהיה מתחיל קרב, מיד הייתי מתקשרת לאחי והוא היה בא לעזור במהירות. פעם זה היה כיסא שמתקרב אליי, נעל או מטאטא, מאפיזודה של חצי שעה, זה הפך לשעה ולעיתים שעתיים. הייתי מוצאת את עצמי מרתקת אותו לרצפה, מלטפת אותו ובוכה. אלו רגעים מאוד קשים ויש עוד ילדה בבית שרואה את זה. בשלב מסוים היא הבינה לבד, וכשהוא היה מתחיל היא ישר הייתה מתקשרת למישהו שיבוא".

אישה מגנה על ילד מאב מתעלל (אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock)
"הייתי מוצאת את עצמי מרתקת אותו לרצפה". אילוסטרציה | אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock

התקפי הזעם הללו לא התרחשו רק בבית, מאחורי דלת סגורה, אלא ליוו את מורן לכל מקום שאליו הגיעה עם איתמר. "אם הייתי רוצה לקחת את הילדים לים בקיץ, מייד הייתי צריכה להכין תוכנית פעולה, איך לגייס אותו, כי היה מתנגד לכל הצעה. אם היה מתרצה בהתחלה, אז בדרך לים הוא היה בוכה וצורח, מרביץ לי תוך כדי נסיעה כשאני נוהגת. פעם הוא אפילו פתח את הדלת באמצע נסיעה. במקרה אחר שבו לא הסכים לצאת מהרכב, התיישבתי לידו מאחורה כדי לנסות ולהוציא אותו מהאוטו, הוא התיישב עליי והתחיל להרביץ לי, ואני בוכה, מנסה לצאת ולא מצליחה להשתחל מהאוטו החוצה".

"בכל פעם למדתי מחדש את הקרב"

ככל שאיתמר גדל, כך מורן הלכה והרפתה. בהתקפים הייתה נותנת לו את הספייס שהיה זקוק לו, לא ענתה להתגרויות שלו, ולא הגיבה כשקילל אותה. "בכל פעם הייתי צריכה ללמוד מחדש את הקרב. בינתיים הלכתי לאנשי מקצוע, כולם נתנו לו כדור וטיפול אבל לא באמת מבינים את הבעיה לעומקה - שמשפחה שלמה זקוקה כאן לטיפול. כולנו סבלנו מזה: אני והבת שלי, ההורים שלי וגם אחי - כולנו הושפענו ממצבו. אבא שלי לא התרחק מהבית כדי להיות במרחק נסיעה אליי אם יקרה משהו. הילדה שלי חיה במציאות הזויה, היא לא יכלה להביא חברות הביתה או לחגוג יום הולדת בבית".

בכל פעם, זמן מה אחרי שההתקף שכח ואיתמר אסף את עצמו ונרגע הוא היה מתנצל, מסביר את עצמו ואומר שלא יודע מה קרה לו ושלא יכל לשלוט בעצמו. משום שהיה תקופות ארוכות בטיפול פסיכולוגי, יכל לנסח את עצמו בצורה בהירה. "אני לא מאמינה לזה, כי אם הייתי אומרת לו שאקנה לו אקס בוקס, אז הוא היה מצליח להתאפק. לא הבנתי אם זה מניפולציה וכשהייתי פונה לפסיכולוגית או למורה לחינוך מיוחד ושואלת אם כל הילדים שיש להם הפרעות קשב וריכוז מתנהגים ככה, אף אחד מהם לא נתן לי תשובות".

אמא בוכה (צילום: Marjan Apostolovic, Shutterstock)
"חיבקתי את הרוצח שלי כי זה מה שהוא היה צריך באותו רגע". אילוסטרציה | צילום: Marjan Apostolovic, Shutterstock

לפני שנתיים בפסח, היה עוד ערב "שגרתי", שבו בקשה פשוטה להיכנס להתקלח הפכה לויכוח ארוך וקשה. "הוא נכנס לחדר, כשהוא עדיין כועס ואני התיישבתי על הספה שבסלון בניסיון להירגע, להתאושש ולאסוף קצת כח, כי בתוך תוכי ידעתי שזה לא הסוף. הייתי דרוכה ותפסתי כרית בידי לכל מקרה. זה הגיע תוך כמה דקות, הוא הגיח בשעטה מהחדר, רץ אליי באמוק, כשהוא אוחז בידיו משאבת אופניים מברזל (כי את כל הסכינים כבר הוצאתי מהבית) וצעק בקול 'אני אכסח אותך'. הוא נעמד מולי מכוון, בראש כבר עבר לי תסריט של מה שהולך לקרות, הייתי בפאניקה וצרחתי כמו משוגעת שמישהו יזעיק משטרה. הוא כנראה נבהל מהתגובה שלי, מהמבט. רועד כולו הוא הניח את הברזל על הרצפה, רץ אליי וחיבק אותי חזק בדמעות ואמר 'אמא, אני מצטער. בחיים לא הייתי זורק את זה עלייך, אמא קשה לי'. החזרתי לו חיבוק חזק ובפנים משתולל הכעס ועוד מיליון רגשות נוספים. אני מנשקת אותו כשבפנים רק בא לי לצרוח עליו ושיעוף ממני. אבל חיבקתי אותו, את הרוצח שלי, כי זה מה שהוא היה צריך באותו הרגע".

אף הורה לא מוכן לדבר על התופעה הזו

האפיזודה הקשה הזו הייתה רגע מכונן בחייה של מורן וגם בחייו של איתמר. הוא הבין שעבר כל גבול, והיא הבינה שהיא אם מוכה. "הבנתי שאני חייבת להוציא אותו מפה, כדי להציל את החיים שלי, של הבת שלי וגם שלו", היא מספרת. 

למחרת "הגלתה" אותו להוריה, לשבוע ימים, נכנסה לפוסט טראומה ולא רצתה לראות אותו, לפחות לזמן מה. הם יחוו עוד מספר סיטואציות דומות עד שהשינוי המיוחל יגיע - והפעם הזו הגיעה. באחד הבקרים, כשהיה צריך להתארגן להסעה של בית הספר, שוב היה ריב על עניין פעוט. איתמר היה אחוז זעם, שבר את פנס הרכב עם מטאטא, נכנס הביתה עם הילקוט, הוציא סכין ואמר לאימו "אני ארצח אותך". "אמרתי לו 'תניח את זה עכשיו ומיד', והוא המשיך לאיים עליי, מול הילדה", מורן מספרת, "לא פחדתי כי ידעתי שהוא לא יכול לעשות את זה, אבל הזמנתי משטרה. כשהגיעו השוטרים, הוא הניח את הסכין. השוטר שוחח איתו, הבהיר את הסיטואציה ואמר לו שבקרוב תהיה לו אחריות פלילית. אחרי אירועים כאלה יש לו רגיעה של כמה ימים, כי הוא מבין שהגזים. באותו זמן היינו בטיפול פסיכולוגי, והפסיכולוג חיזק אותי שעשיתי את הדבר הנכון. הייתי צריכה לזעזע אותו כי פתיחת תיק יכולה להרוס לו את החיים והעתיד שלו. אבל הוא מצידו רצה להחזיר לי על זה ובריב אחר, בעוד בוקר שגרתי, הבטיח לי שיסבך אותי".

על אף האלימות וחוסר היכולת לנהל את הכעסים שלו, מורן מעידה כי מדובר בילד מאוד אחראי, אומן של ממש, עם ראש של מהנדס ואיי קיו מעל הממוצע. "הוא יכל להיות בכיתת מחוננים אם רק היה מצליח להשתלט על זה. זה כמו נכות. אבל לא רואים אותה", היא מוסיפה. 

ההבטחה ההיא, שיסבך את אימו, התממשה. באחד הימים קיבלה מורן שיחה ממחלקת הרווחה, בה נאמר לה שיש נגדה תלונה במשטרה על כך שהיא אלימה כלפי ילדיה. "הוא סיפר למורה בבית הספר שמרביצים לו בבית והמורה דיווחה. זימנו אותי לחקירה במשטרה בגין אלימות במשפחה והביאו חוקרי ילדים לבית הספר מבלי שאדע. הלכתי למשטרה בליווי המשפחה והייתי צריכה לספר את הסיפור שלי לחוקר. אז הרווחה החלה להתערב בחיי, ולבוא אליי לביקורי בית. ברווחה אמרו שהילדים נחקרו בבית ספר והם מצידם המליצו לא להמשיך בחקירה, אבל הם התנו את המלצתם למשטרה לסגור את התיק בכך שאוציא את הילד למסגרת חוץ ביתית".

נער עצוב (צילום: ArtMari, Shutterstock)
"זה כמו נכות. אבל לא רואים אותה". אילוסטרציה | צילום: ArtMari, Shutterstock

הפסיכולוג המליץ שאיתמר יהיה במסגרת של פנימייה, ומורן שלא חשבה על האפשרות הזו קודם, התחילה להבין שאולי זה הפתרון המתאים עבור כולם. "נפלה התובנה שלהישאר בחרא הזה לא ייקח אותנו לשום מקום ועדיף שנבכה עכשיו מאשר אחר כך. הרווחה הציעה פנימיות והסכמתי רק על אחת מהן. לשמחתי יום אחרי שבאנו לבדוק את המקום, הודיעו לנו שהתקבלנו והתחלנו תהליך הסתגלות".

בפנימייה קיבל איתמר את הטיפול הנכון ואת המסגרת המתאימה שלה היה זקוק. לאחר שנועצה בגורמי מקצוע רבים במהלך השנים, ואף אחד מהם לא נתן מענה הולם, הפסיכיאטר של הפנימייה שאל אותה שאלות שמעולם לא נשאלה, ואולי התשובה להן היא זו שיצרה תפנית ושיפרה את מצבו של איתמר. "הפסיכיאטר שאל אותי על הלידה שלו, השבתי שאיתמר נולד בלידת ואקום, כשחבל הטבור כרוך סביב הצוואר שלו הוא אמר לי שהוא חושב שיש לו תקלה אורגנית במוח, כמו קצר חשמלי, והציע שייקח כדור שנותנים לחולי אפילפסיה. איתמר לוקח כבר שנה את הכדור ואפשר לומר שזה עוזר. יש תהליך ואני רואה שיפור, גם הגיל והמרחק עושים את שלהם. לפעמים כשהוא בא הביתה, עדיין קורים אירועים, יש את אותן ניצוצות, אבל לא בדרגת הקושי של אירועי העבר".

היום מורן מרגישה שהיא חוזרת לעצמה ועסוקה בהבראה מכל מה שעבר עליה. "קשה לי שהוא בפנימייה, לקום בבוקר מבלי לראות אותו, אבל אני מעדיפה לבכות עכשיו מאשר שבעתיד הוא יגיע לכלא. היום אני מבינה שזו הייתה הבחירה הנכונה. אני מטפלת בעצמי עם טיפולים אנרגטיים ולאט לאט משתחררת מזה. גם הילדה שלי עברה טיפול פסיכולוגי, היו לה לא מעט קשיים חברתיים".

מורן מספרת שההפרעה הזו קיימת בהמון בתים בישראל אבל לא מדברים עליה ולא מוציאים אותה מהארון. לכן הקימה את מיזם אמאקומנדו, שם היא פוגשת עוד הורים כמוה, ופועלת במסגרת הורה מלווה הורה, וכן מעבירה הדרכות לאנשי המקצוע בתחום. "לצערי, המערכת - רופאים, פסיכולוגים, תרפיסטים, מנתחי התנהגות - לא יודעת איך להתמודד עם ההפרעה הזו, המענה לא יכול להסתכם בלתת כדור לילד. זו אלימות בתוך המשפחה וכולם סובלים ממנה. אנשים מסתכלים עליי וחושבים שאני לא יודעת איך לחנך את הילד שלי, אבל זה לא עניין של חינוך, אלא של הפרעה. הם פוגשים את זה לחמש דקות ומתלוננים, אבל אני חיה עם זה כל יום כל היום.  היום אני מלווה הורים שעוברים את התופת הזו, אם מישהו היה מלווה אותי לפני שש שנים, כשכל זה התחיל, הייתי היום במקום אחר".

3.5% מהילדים סובלים מהפרעה מרדנית מתנגדת

היום להפרעה של איתמר יש שם. "הפרעה מרדנית מתנגדת, או בכינויה השגור ODD, היא הפרעה שמתארת שתי בעיות מרכזיות: הראשונה היא יחס מתנגד כלפי דמויות סמכות והשנייה היא איריטביליות או רגזנות", מסביר ד"ר תומר לוי, מנהל המרפאה לוויסות התנהגות והקשר הורה-ילד, מהמרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית.

"יחס מתנגד הוא עניין בעל ערך התפתחותי והנו חשוב בתהליכי הנפרדות וההגדרה העצמית הבריאים שמתקיימים בין הילד לסביבתו. אך הדבר תלוי במינון של ההתנגדות. ODD מתחילה להיות בעיה כאשר זה מוביל למצוקה אצל הילד או אצל המשפחה ולפגיעה תפקודית. אלו ילדים שחלק נכבד מהאינטראקציה שהם מנהלים עם מבוגרים מתאפיין בחוסר שיתוף פעולה מצד הילד, וכחנות, עקשנות, חוסר גמישות, התנהגות מתריסה ואף מזלזלת ואי ציות לחוקי הבית והמסגרות הלימודיות. לצד זה יש חלק של רגזנות שכולל את הנטייה של הילד להגיב בכעס ואף התפרצויות זעם החורגות מפרופורציה ביחס לטריגר ואינן בשליטה מלאה של הילד.  ישנה תת קבוצה של ילדים שגם מבטאים התנהגויות פוגעניות או נקמניות כלפי אחרים, זה פחות שכיח וכשזה מופיע זה משקף סיכון מוגבר לפתח בעיות התנהגות חמורות יותר בהמשך ההתפתחות כגון בריונות ופגיעה ברכוש".

תרופה (צילום: SHUTTERSTOCK)
מטיפול תרופתי ועד CBT | צילום: SHUTTERSTOCK

ד"ר לוי מציין כי הפרעה זו יכולה להתבטא רק ביחסים עם ההורים או רק בבית הספר. לדבריו מדובר בתחום שאינו מקבל את תשומת הלב הטיפולית והציבורית הראויה ושקיימת לגביו סטיגמה. "עם זאת ילדים עם ODD נמצאים בקשת רחבה של משפחות, ממשפחות מתפקדות וממעמד אקונומי גבוה ועד משפחות הנזקקות לתמיכה סוציאלית", הוא מסביר, "הסימנים הראשונים של ההפרעה עלולים להופיע בגיל שנתיים וחצי. ODD הנה אחת הסיבות השכיחות ביותר לפניית ילדים לטיפולים רגשיים על ידי הורים וכ-3.5% מהילדים בגיל 6-18 יפגינו תסמינים של הפרעה זו בהמשך. בדרך כלל היא תופיע יותר אצל בנים מאשר אצל בנות. פעמים רבות ההפרעה מתפתחת אצל ילדים המתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז והספרות מלמדת כי עד כשליש מהילדים עם הפרעת קשב וריכוז יפגינו תסמינים של הפרעת התנגדות".

"ברוב המכריע של המקרים ODD יתפתח עקב צירוף של נסיבות וסיבות ולא בשל סיבה אחת בלבד. ילדים המתפתחים בסביבה לא מותאמת לצורכיהם הרגשיים וההתפתחותיים, סביבה שאינה מאורגנת ואינה מחזיקה מספיק גבולות וסדר יום, כאשר החינוך או הסמכות לא עקביים, או ילדים שחווים דחייה חברתית או אלימות הם בסיכון יותר גבוה"

מהם הגורמים להפרעה זו?
"ברוב המכריע של המקרים ODD יתפתח עקב צירוף של נסיבות וסיבות ולא בשל סיבה אחת בלבד. ילדים המתפתחים בסביבה לא מותאמת לצורכיהם הרגשיים וההתפתחותיים, סביבה שאינה מאורגנת ואינה מחזיקה מספיק גבולות וסדר יום, כאשר החינוך או הסמכות לא עקביים, או ילדים שחווים דחייה חברתית או אלימות הם בסיכון יותר גבוה ל-ODD. ההפרעה עלולה להתפתח סביב קשיים בהתהוות קשר הורה-ילד כבר מהגיל הרך. ילדים שנולדים עם טמפרמנט יותר קשה, הנוטים להפגין רגשות שליליים, בכי, עצבנות, קשיים במחזורי שינה ואכילה, וקושי לווסת רגשות שליליים נמצאים בסיכון להפגין תסמיני ODD מלאים בהמשך הילדות. הורות ביקורתית, סמכותנית ומענישה עלולה להגביר הסתמנות של ODD, על ידי חיזוק דפוס תקשורת מעגלי בין הילד להורה שמבוסס על התנגדות, ביקורת ואף דחייה הדדית, שמגדיל את עצמו יותר ויותר".

האם מדובר בגזרת גורל או שאפשר להתמודד עם ODD?
"לפני הכול יש צורך ביצירת קשר של אמון עם הילד ועם הוריו, איסוף אינפורמציה רחב שיאפשר את הערכת מכלול הגורמים התורמים להתפתחות ה-ODD. בשלב הזה תמיד יש ניסיון להעריך האם  קיימת בעיה נפשית אחרת כמו הפרעת קשב הכוללת אימפולסיביות והיפראקטיביות ולעיתים נבחר לטפל בה קודם על מנת להוביל לשיפור משמעותי גם בהפרעה של ODD. ישנן שיטות מגוונות של הדרכת הורים, לילדים עם ODD, וחשוב להתאים את ההדרכה לצרכים הייחודיים של הילד ולערב את בית הספר. כמו כן קיים היום גם טיפול תרופתי שיכול לתמוך וכן פרוטוקול של CBT לשליטה בכעס שיכולים להשתלב בטיפול רב- מערכתי עוטף שנותן מענה לכל הצדדים".