הסיפור של אשלי ותיאה הוא בדיוק מה שמבקרי המשפחות החדשות צריכים לשמוע. הוא מאיר באור חדש את הבחירה במשפחה שונה מבחינת ההרכב שלה, אבל זהה לחלוטין באהבה, בתמיכה, בשמחה ובערכים. לא מדובר בזוג נשים לסביות, אלא בשתי חברות טובות מאוד וחד הוריות שהחליטו פשוט לאחד כוחות – כי הרבה יותר טוב ביחד. כעת כותבת אשלי סימפו את הסיפור של שתיהן להאפינגטון פוסט, ומזכירה שלכולנו יש זכות ברורה להחליט מי תהיה המשפחה שלנו, וכל מי שיש לו בעיה עם זה, מוזמן להתרכז אך ורק בצלחת שלו. הנה הטור של אשלי, במילותיה שלה.

אני מכירה את החברה הכי טובה שלי תיאה כבר עשר שנים. ליווינו אחת את השנייה דרך חתונות, שינויי קריירה, והמסע לעבר אמהות. בשנה האחרונה שתינו חווינו שינויים במערכות היחסים. הנישואים שלה הגיעו לקצם, והבן זוג שלי ואני גם החלטנו לקחת צעד משמעותי אחורה, לגור בנפרד, כדי שנוכל אולי ליישב את הקונפליקטים שלנו. למרות רכבות ההרים הרגשיות שעברנו, שתינו הבנו שאנחנו צריכות למקד את תשומת הלב בלוגיסטיקות. היה מספיק קשה למצוא דירה בניו יורק, אבל למצוא כזאת שמתאימה לילדים היא כמו לחפש מחט מאוד יקרה בערימת שחת של האלפיון העליון.

בעודנו חולקות את האתגרים שלנו אחת עם השנייה, הרעיון של לאחד את משקי הבית שלנו היכה בנו כמו לבנה. המטרה הייתה לעזור להפוך את החיים של שתינו לקצת יותר קלים. לתיאה יש שני בנים, בני 3 ו-13, ואני אמא לילד אחד בן חמש. הדירה בת ארבעת החדרים שלה יכלה להספיק לכולנו. יחידת ההורים הוסבה לחדר לבנים, עם אזור שהופרד לטובת הגדול, כדי שיוכל לשמור לעצמו קצת זכות לפרטיות. תיאה ואני קיבלנו כל אחת את החדרים הקטנים יותר שנשארו. הסכמנו לחלוק את כל הוצאות הדיור – שכר דירה, חשבונות, אוכל, אפילו נטפליקס. הסכמנו גם לתמוך אחת בשנייה, להיות קו ההגנה הראשון אחת של השנייה, בטח כשמתמודדים עם הקשיים והאתגרים בהורות.

היינו בטוחות שפתרנו הכל. קבענו תאריך שבו אני אכנס לדירה עם הבן שלי, לפני קצת למעלה מחודש. ארזתי את החפצים שלי והזמנתי הובלה. היא פינתה את חדר השינה שלי, וגם החלטנו ביחד איך לסדר את חדר הילדים – מיטת באטמן אחת ומיטת מכוניות אחת – מה שהרגיש כמו משחק ארוך של טטריס. אחרי שסיימנו את כל הסידורים, הבנים שיחקו בחדרים, ותיאה ואני חמקנו לחצר האחורית והשקנו כוסיות של טקילה.

הסידור בינינו הוא הרבה מעבר לשותפות לדירה. אנחנו נשענות אחת על השנייה באופן מלא ואותנטי, כל אחת נמצאת שם בשביל השנייה, ובשביל הילדים שלנו. כשהייתי צריכה למצוא סידור לבן שלי לשבועיים האחרונים של החופש הגדול, ישבנו ודיברנו על איך כל אחת תסדר את הלוז שלה ככה שתמיד תהיה איתו מישהי. היא הציעה לקחת אותו לעבודה איתה לכמה שעות כדי שאני אספיק לסיים כמה דברים. כשהיא הייתה חייבת מנווחה אחרי לילה של עבודה, אני קמתי והכנתי לכל הבנים ארוחת בוקר. אני משתמשת במכונית שלה כדי לקחת את הבן שלי לבית הספר כשאני מאחרת. אנחנו תומכות אחת בשנייה בהכל, אנחנו לא צריכות עזרה של שמרטפיות יקרות או אנשים זרים. תמיד יש מבוגרת אחראית בבית.

השעות הכי קשות של היום עבור כל אמא יחידנית הן בין חמש אחר הצהריים לשמונה בערב. אנחנו נאבקות להאכיל, לקלח, להשכיב, ובמקביל מסדרות, מנקות ומנסות להספיק לענות על עוד כמה אימיילים. זה ממש חסד אמיתי כשיש אמא אחת שיכולה לשים צלחות על השולחן, ולפנות את השנייה לעיסוקיה.

בבית שלנו יש שתי הורים, שתיים שהחליטו להיות הגב אחת של השנייה, שהחליטו לוותר על הוצאות אסטרונומיות או מאוד לא נוחות. זה ממש לא מובן מאליו בעיר כמו ניו יורק.

צריכות אחת את השנייה

אחרי שהסתיימו ענייני המעבר הטכניים, גילינו שיש לנו עוד מתנה: הלב. ראיתי את החברה שלי עוברת את סוף הנישואים שלה, ויכוחים על מתי הילד ייאסף ומתי יוחזר ומי לא תומך מספיק, הותירו אותה מותשת. גם אני התמודדתי עם הקשיים שלי, ועם הרגשות הלא מעובדים שהותירה אותי הפרידה. העובדה שיש לנו אחת את השנייה אפשרה למצוא איזון הרבה יותר מהר בחיים. והדובדבן שבקצפת: הבנים שלנו נקשרו כמו אחים. הם לומדים להתפשר, לחלוק ולעזור בבית.

יש סטיגמה על אמהות חד הוריות – אנחנו מותשות, לחוצות, עייפות, לא מוערכות מספיק, ותמיד במצב רוח רע. גם אנחנו מקבלות את הרעיונות האלה כאמיתות, ואנחנו מנסות להילחם בהם, ובלחץ החברתי שמנקר מסביב. בתחושה הזאת, שאנחנו תמיד צריכות להתנצל על זה שלא הצלחנו לייצר את המשפחה הגרעינית הנורמטיבית. אז במקום לבקש עזרה, אמהות יחידניות לוקחות על עצמן הרבה יותר מאשר ההורה הממוצע, ונשים במיוחד רגילות להעמיס על עצמן הרבה יותר. אנחנו עושות את זה באופן קבוע, למרות שזה פוגע לנו בשפיות ובבריאות.

שתי חברות מחובקות
זו משפחה | צילום: Kristi Blokhin, shutterstock

אמהות צריכות אחת את השנייה – בין אם הן יחידניות או לא. רק אנחנו מבינות את הקושי של חיי היומיום, את הדברים שלא נאמרים. האמא במשותף שלי לא חייבת להסביר למה היא שמה את הבן שלי על הספה מול מפרץ ההרפתקאות במשך חצי שעה שהיא ישבה בחדר שלה בשביל שיהיה לה קצת שקט. אני לא הייתי צריכה להסביר למה ביליתי את הלילה בבית של החבר שלי בשביל קצת שמישהו יתן לי קצת טיפול רגשי, ולא יבקש ממני פרוסה עם חמאת בוטנים בשנייה שהתיישבתי. הדברים האלה שאנחנו לא צריכות להסביר מאפשרים לנו את המרחב הזה שהעולם לא נותן לנו, מרחב שאנחנו ממש זקוקות לו.

אמהות משותפת היא סיפור של שותפות. היא מצריכה רמה מסוימת של מחויבות ותקשורת כמו כל שותפות. אנחנו צריכות להישאר על אותו עמוד, לכבד את הגבולות שלנו, להיות כנות לגבי מה אנחנו יכולות או לא יכולות לעשות, ומה אנחנו צריכות.

עד היום השיטה שלנו הוכיחה את עצמה כבריאה ומלאת פירות עבורינו. היו לנו גם מהמורות בדרך, כמו הרגע אחרי שהובלנו את כל הדברים שלי לדירה ולא ממש הבנו מה עשינו. או שיש לנו שירותים אחד לחמישה אנשים, או שצריך להזכיר לילדים שלנו לחלוק כל הזמן. אבל הבנו שכשאנחנו נשארות ממוקדות ומסודרות, אנחנו מצליחות להקדים את הסערות ולהתמודד איתן. ובסופו של יום, למדנו איך לכבד את התרומה אחת של השנייה למערכת הזאת, את הניסיון שהיא מביאה לאמהות ולנשיות. לא הייתי מסוגלת לעשות את זה בלי תיאה, ואני כל כך אסירת תודה על החיים שאני חולקת איתה ממש עכשיו.