לפני שהבאתי ילדים לעולם חשבתי על הכל. על הלילות בלי השינה, על ההוצאות הכלכליות, על הקשיים, האתגרים, מרד גיל הנעורים. הייתי בטוחה שלקחתי הכל בחשבון. שום דבר לא יוכל להפתיע אותי. אבל אז זה הגיע! כמו המפץ הגדול - מהיר, חד ומכחיד את כל מה שחשבתי שאני יודעת על הורות - הפורטנייט!

שואב המוחות הרשמי של הקיץ. והחורף. וכל העונות והשעות והשניות בעולם אם זה היה תלוי בילדים שלנו.

מה קרה לנו? מתי זה קרה לנו? איך משחק מחשב תלת ממדי הפך למפתה יותר מהחיים עצמם? מה יש בו שגורם לילדים שלנו להיעלם מהרחובות, לדבר לעצמם, לצעוק על דברים דוממים, לרקוד ריקודים מטומטמים ולהסכים להכל כולל הכל! תמורת תוספת זמן של חמש דקות משחק בלבד?

אמא של סתיו ראול (תום יער הנהדרת), אולי נכנסת למשחק כדי לנצח אותו בשבילו. אצלנו זה הפוך לגמרי. את המלחמות שלהם הילדים שלי מנהלים לבד.

כאילו שעד היום גיל ההתבגרות לא היה קשה גם ככה עם כל השינויים ומצבי הרוח שלהם, עכשיו התווסף גם הנושא הזה שהם מקורקעים לחדרים שלהם מבחירה, מולחמים לאוזניות גיימינג, עם מקלדת גיימינג ועכבר גיימינג (הם מתים על המילה הזו "גיימינג") ממלמלים מילים מוזרות ומקיימים מפגשים חברתיים בתוך משחק מחשב.

מפגשים חברתיים! בתוך משחק מחשב!! הבנתם מה הם עשו פה? איזה הורה ירצה למנוע מהילדים שלו מפגשים חברתיים? זה לא פייר! הם בונים שם קואליציות קטנות ומצחקקים עלינו מאחורי הנק-מייק ויש להם גם מנהיגים. לרוב מדובר יהיה ביוטיוברים גיימרים בני 13-15 עם מינימום 20 אלף עוקבים, שכנראה שההורים שלהם פחות הגבילו אותם בזמני משחק.

ובכלל יוטיוברים זה תחום שלא סגור על עצמו, מלא פרצות. אין איזו אקדמיה שתגדיר רף מסוים. כולם יכולים להיות יוטיוברים, כל תוכן הוא לגיטימי. אתגר "הפיתה האנושית" למשל: יוטיובר שמנסה לבלוע כמה שיותר קמח תופח בלייב, הוא תוכן לגיטימי. צפיתי בזה ולא ידעתי אם לעשות לו סאב לערוץ או להתקשר לאמבולנס.

ונכון שהכל עניין של מינונים וגבולות  אבל בינתיים מרגיש שאף אחד עוד לא ממש יודע כמה ומה ההשלכות העתידיות.

אני קוראת ומתעניינת ומוצאת כל מיני גישות. יש שממליצים על שעת מסך אחת ביום (משתדלת לא לצחוק בקול), יש על שעתיים יש על שעתיים וחצי אבל בשני חלקים. מה שבטוח שלא משנה כמה נגביל אותם, הכמיהה לא תעלם. יש פה תחרות של הורה מול מכונה, מלחמה על קשר עין.

זה מעליב. אבל גם טבעי. בסופו של דבר נצטרך להפנים שזה מגרש המשחקים החדש שלהם ובמקום לנסות להעלים אותו, פשוט נקציב להם את הזמן להשתעשע בו, כמו פעם כשהיינו רצים לשחק בגינה. רק בלי הגינה. או ה"רצים".