מה שעשו עידו (39) ובריטאני (32) שטרובך ב-13 השנים האחרונות נראה עבור רוב האנשים כמשימה בלתי אפשרית. בתקופה זאת הם עברו לא פחות מ-17 דירות, 12 ערים ו-5 מדינות, וכל זה תוך כדי עבודה, לידה וגידול של ארבעה ילדים ועוד היד נטויה. בשנה וחצי הקרובות כבר מתוכננים להם עוד שני מעברים, מה שיביא אותם לשיא של 19 מעברי דירות בתוך פחות מ-15 שנה.
"כל פעם היו סיבות שונות", אומר עידו. "לפעמים עברנו כי המקום לא התאים לצרכים שלנו או של הילדים, לפעמים היו אלה סיבות טכניות כמו מעבר מקום עבודה או חוזה שכירות שהסתיים ולא חודש. אני אוהב את המעברים אבל עכשיו אנחנו מרגישים שזה מתחיל להיות קשה לילדים, אז כעת אנחנו בונים בית ומקווים שבו נשתקע".
רוב המעברים עברו עליהם בארצות הברית, לשם נסע עידו בגיל 25. בדרום דקוטה הכיר את בריטאני והשניים התאהבו. היא עברה לגור איתו בדירה שכורה, ולא ידעה שזאת רק תחילתה של דרך רצופת מעברים. המעבר הראשון היה בשביל לעבוד בחוות סוסים, אבל אחרי שראו שאין בזה עתיד עברו לסיאטל, וושינגטון. כשנולדה בתם הבכורה נהיה להם צפוף והם שוב עברו שתי דירות. פעם נוספת עברו עיר כי זה היה רחוק מהעבודה של עידו, ואחרי שנולדו עוד ילדים - עברו כי שוב היה צפוף או שבית הספר לא התאים. בשנים הראשונות היו רוב המעברים שלהם בין ערים שונות במדינת וושינגטון – Kent, Federal Way, Burien, Maple Valley - ועוד. עידו החליף עבודות: הוא היה מנהל חנות תכשיטים, מוכר בחנות פלאפל וסו שף במסעדה, ותוך כדי למד לימודי אבטחת מידע. כשבריטאני עברה גיור הם עברו שוב כדי לגור ליד בית הכנסת שהיה באומהה שבנברסקה ומשם למיאמי שבפלורידה, בה עידו החל לעבוד כמהנדס בחברת אלוט תקשורת, בה הוא עובד כיום. גם מיאמי לא התאימה להם ואחרי ניסיון נוסף בסיאטל, בשנת 2018, עשו את המעבר המשמעותי ביותר - לישראל.
"רציתי מאוד לחזור לארץ כי התגעגעתי למשפחה ולחברים, וחשבנו שבישראל אולי נצליח סוף סוף להשתקע", אומר עידו, אבל גם כאן המשיכו לעבור דירות. הם שכרו דירה במודיעין, וכשהיא נמכרה עברו בתוך מודיעין. כשהגיעה הקורונה הרגישו חנוקים בדירה ועברו ליישוב מסד בו הם גרים היום. את החיים ביישוב הם אוהבים מאוד, וחשבו שאולי יוכלו להשתקע שם, אבל ההתאקלמות בארץ התבררה כקשה מהצפוי.
"לאשתי מאוד קשה. היא ניסתה ללמוד עברית שלוש פעמים באולפן ולא הצליחה והיא לא מוצאת את עצמה עם ההתנהלות הישראלית, לכן החלטנו לחזור לארה"ב ולבנות בית עם חווה קטנה, סוסים ותרנגולות. בחרנו בעיר אדמונד באוקלהומה כי זה מקום מרכזי, עם מחירי נדל"ן סבירים, וההורים של אשתי וחברים גרים בערים קרובות. אני אמשיך לעבוד באלוט מרחוק ואנחנו מקווים ששם נשתקע לעולם".
הילדים - ליליאנה (13), לאה (10), דבורה (8) וישראל (5) דוברים אנגלית ועברית. הוריהם סבורים שכל עוד הם היו קטנים, המעברים לא היו להם קשים מדי. מה גם שחלקם קרו בגלל שהם הרגישו שלא טוב לילדים במסגרות המקומיות. "הילדים מאוד חברותיים וקל להם להתחבר עם כולם", אומר עידו, "ובנוסף, הם ארבעה בבית אז זה כמו קייטנה. בינם לבין עצמם יש ימים טובים יותר או פחות אבל כשחברים באים זה הדבר הכי טבעי להם בעולם. הם מציגים את עצמם והופכים לחברים".
ומה לגבי הקשיים? חוסר היכולת לייצר חברויות ארוכות טווח, להכות שורשים?
"כמובן שיש קשיים, והם משתנים מילד לילד", אומרת בריטאני, "אבל אנחנו תמיד ערים לצרכים שלהם ונותנים להם את כל התמיכה שאפשר. חוץ מזה הילדים מסתגלים, במיוחד בגילים הקטנים, והמעברים תרמו רבות לגיבוש המשפחתי כי למדנו להסתמך אחד על השני. לפני כל מעבר אנחנו עושים להם הכנה, מסבירים להם על המקום ועונים על שאלות. כשמגיעים למקום חדש, אנחנו לוקחים אותם לטייל בעיר ומסתכלים יחד לראות מי הם האנשים והילדים, איך הם מתנהגים, מדברים ומשחקים".
ומה לגבי לימודים?
"במשך שלוש שנים הם היו בחינוך ביתי איתי, וכשהם הולכים לבית ספר אנחנו מקפידים שהמעברים יהיו תמיד בסוף או תחילת שנה כדי שלא יחליפו כיתות באמצע שנה. אם יש לילד קשיים אנחנו תמיד יכולים לחזור ללימוד ביתי והם חוזרים להדביק את הכיתה, ואין להם בעיות הקשבה או לימוד".
אם הגעתם עד לכאן, אנחנו יודעים בדיוק מה השאלה שעוברת לכם בראש - איך מתארגנים כל פעם עם אריזת בית של משפחה שלמה? "כשראינו שאנחנו כל הזמן עוברים, התחלנו להצטמצם במין מינימליזם", משיב עידו, "במקום ארונות לילדים, היה לכל ילד מין ארון מתחת למיטה וכל אחד היה מסדר לעצמו את הבגדים מתחתיה כדי שיהיה קל לעבור לפעם הבאה. כל המדפים שלנו מתקפלים וניתנים לאריזה בתיק ואת כל הציוד ניתן להכניס לטריילר אחד. אנחנו במינימום של המינימום - פינת אוכל, סלון קטן מיטה לכל אחד וזהו. מה שכן, אנחנו מאוד אוהבים ולא מוותרים על אירוח. בימי שישי אנחנו מארחים בין 20-25 אנשים לארוחת ערב, לכן החלק הכי גדול אצלנו זה פינת האוכל והמטבח".
ומה לגבי המעבר עצמו? עידו מספר כי למשפחה יש רשימה של מה צריך לעשות כשעוברים מקום, כמו להעביר כתובת לתשלומי ארנונה, מים וחשמל, לרשום את הילדים לבית ספר וכו'. "אנחנו גם בודקים מראש שהמקום נוח לילדים ושיש גן שעשועים קרוב", הוא מספר, "לכל מקום אנחנו הולכים ביחד אבל מאוד חשובה לנו החופשיות והעצמאות של הילדים אז ליום הראשון של בית הספר הם הולכים לבד".
איך אתה מסביר שדווקא אתם מנהלים כאלה חיים?
"אני בטוח שיש הרבה אנשים שלא הכי טוב להם במקום מסוים או לילדים בבית הספר אבל לא מעיזים לעבור אפילו פה בארץ מעיר לעיר. לרוב האנשים הסיפור שלנו נשמע מטורף. כל החברים שואלים: איך אתה מעיז? איך הילדים מסתדרים? כנראה שיש לנו את יצר ההרפתקנות, אבל בעיקר אנחנו לא מוכנים להישאר במקום שלא מרגיש לנו או לילדים שלנו נכון".
לדבריו של עידו, ההחלטה של בני הזוג להשתקע סוף סוף נובעת גם מהעובדה שהילדים גדלו וגם, לא מעט, דווקא מהמעבר לישראל. "כאן הרגשתי שהמעבר משפיע על הילדים במיוחד", מודה עידו, "הם לא דיברו עברית וההתמודדות עם הארץ ולימוד השפה הייתה מאוד קשה. הרגשנו אשמים שהבאנו אותם לעוד סבב של ניסיון והגענו לנקודה שבה שאלנו את עצמנו: כמה עוד, ומתי זה ירגיש טוב ונכון?"
"אנחנו בעצמנו כבר עייפים", מוסיפה בריטאני. "ואנחנו מאמינים שבית עם חווה קטנה ייתן לכולנו תחושת סיפוק ושייכות".
מה היית מייעצת להורים שעומדים לפני מעבר וחוששים ממה שיקרה לילדים?
"הכי חשוב זה לתמוך בהם, לשמור על תקשורת איתם, להיות זמין עבורם ולקחת כל יום ביומו".