5 במאי 1991 הוא יום שצרוב בי עם כאב עמוק וטעם מר של החמצה וגעגוע. זה היום בו עברתי למסלול אחר של החיים. יום בו איבדתי חלק מהתום והבנתי שהחיים הם לא תמיד מה שתכננו. הימים שלפני היו ימים גדושים בחוויות משפחתיות. אמא שלי עברה ניתוח ואחי ואני היינו על הקו מהמרכז לירושלים מדי יום. היו לנו שיחות מהותיות על החיים ועל העתיד, לצד הרבה הומור ושטות. ביום שישי הוא תיעד את כולנו. היה אצל שתי הסבתות, ביקר בני משפחה וחברים, ובבית צילם את אחותי, את אבא שלי, אותי - כולנו מתפקעים מצחוק. רק הוא נשאר מאחורי העדשה, כאילו תיעד את עצמו דרך החיוכים והעיניים שלנו. זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו.

ביום ראשון הוא יצא לטיסת אימונים, המטוס התרסק בכנרת והוא נהרג. קראו לו משה לשם והוא היה אחי. נשארנו 3 אחיות. השנים הבאות דרשו מאיתנו לאסוף את השברים, הן כפרטים והן כמשפחה, ולבנות חיים אחרים במבנה חסר. בשנים האחרונות אני משלבת בין מגוון ההרצאות שאני מעבירה, גם את ההרצאה "מבנה חסר" שעוסקת במשמעות הבחירות בעקבות משברים דרך הסיפור האישי. אני פוגשת בני משפחות שהשתיקה מאפיינת את דרכן ואני יודעת שהשיתוף והדיבור הם חשובים לעיבוד התהליך ולבניית החיים מחדש.
ההרצאה, מצד אחד מחזירה אותי לרגעי השבר הגדולים אך גם מחדדת את הדרך שעשיתי ואת הבחירות שהביאו אותי למקום בו אני נמצאת היום.

האובדן הקשה לימד אותי ש'היום' זה מה שיש לנו, ולכן אני לא מתפשרת בבחירות שלי. אני מנהלת שני עסקים עצמאיים: האחד כצורפת ומעצבת תכשיטים והשני להרצאות וסדנאות בארגונים, בשניהם המהות היא התקשורת והיצירתיות, ויותר מכל אני יודעת שאני בוחרת לעסוק במה שאני אוהבת. לאורך השנים היינו עסוקים בהתמודדות שלנו כמשפחה ואיש איש עם עצמו. עם הזמן הגיעו אלינו סיפורים ממעגלים נוספים. דרך הסיפורים שלהם אני משלימה קווים בדמותו של משה, כאלה שלא יכולתי לראות מנקודת מבטי כאחות.

משפחת לשם (צילום: צילום ביתי)
משה לשם ז"ל | צילום: צילום ביתי

״להכיר אותו בגובה העיניים, לרגע אחד בשר ודם, בלי הסוף המר״

ויש מעגל נוסף – אלו שלא הכירו אותו. אלו שהיו עוד קטנים או שנולדו אחרי. הילדים שלי וחלק מהאחיינים נולדו אחרי שאחי נהרג. אחת מתחושות ההחמצה הקשות ביותר מבחינתי, היא שהם לא הכירו אותו והוא לא מכיר אותם. הם מכירים את משה דרך הסיפורים שלנו ודרך הכאב על האובדן, הם מקשיבים לסיפורים, דולים פרטים ומנסים להסיר את שכבות הכאב כדי להכיר אותו בגובה העיניים, לרגע אחד בשר ודם, בלי הסוף המר. מרכיבים מפיסות המידע, מהסיפורים ומהתמונות פאזל של דמותו.

משפחת לשם (צילום: צילום ביתי)
משה לשם ז"ל | צילום: צילום ביתי

ואני תוהה: איזה משה הם מדמיינים? האם אנחנו מצליחים לדייק? האם אנחנו נאמנים למקור? האם אנחנו מספרים את הזיכרונות כהווייתם? האם כשישימו את כל המרכיבים ביחד, יקבלו אותו כפי שהיה? אנחנו מנסים להכיר להם אותו אבל זה בא עם מחיר. מחיר הכאב. זהו הדור השני לשכול. הם נולדו אל החלל הגדול שנותר, אל ההחמצה, הם חווים אותו דרך הכאב שלנו. הם נולדו אל ימי זיכרון שנוגעים אישית, אל חגים שמתחילים בדומייה עד שצוברים אנרגיה של שמחה וצחוק, הם יודעים מה זה לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות וינקו את הנגיעה המקבילה של מר עם מתוק. כאבנו הוא כאבם.

בתי, רוני (כיום בת 19) כתבה על התחושות שלה כמי שנולדה אל תוך מציאות השכול:

״אני - דור שני למשפחות השכולות.
ההרגשה היא שאנחנו מגדלים דור אל תוך השכול.
דור שראה בית קברות מימיו המוקדמים,
שמכיר את כל סוגי הלחן של ׳אל מלא רחמים׳.
ואת כל שירי הזיכרון,
ושעות הצפירה,
דור שכואב את כאבו של הדור הקודם,
כאילו היה כאבו שלו.
והוא הופך שלו.
דור שגדל לתוך ימי זיכרון ארוכים,
ולא מכיר את טקסי בית הספר,
דור שמשתדל לחגוג את יום העצמאות,
קצת כמו כולם.
ההרגשה היא שהם מגדלים דור אל תוך השכול
והכאב
אל תוך ימי הזיכרון
והאובדן,
ההרגשה היא שהם מגדלים דור חזק בנפשו,
שכמעט מבין את השכול,
ועומד מולו,
בעיניים דומעות
וגאווה.
׳כולנו ילדים של החיים!"

משפחת לשם (צילום: צילום ביתי)
יפעת לשם-ארגמן | צילום: צילום ביתי

הלוואי ואז, לפני 26 שנה, המבשר לא היה עומד בדלת

ביום הזיכרון האחרון התבוננתי בהם מהצד, ראיתי איך כל הנכדים מחבקים ועוטפים את סבא וסבתא שלהם, בלי לחשוב פעמיים, באהבה וכבוד מעוררי התרגשות. הלב שלי גאה מגאווה אך גם נחמץ מכך שהם מתמודדים עם החסר מראשית חייהם, וכשחזרתי הביתה חשבתי: הלוואי שבני הבכור לא היה מרגיש צורך לעמוד דקה דומיה בעיצומו של הטיול הגדול בהודו, הלוואי והבחירה הטבעית של בני החייל הייתה לבקש לצאת ביום העצמאות ולא ביום הזיכרון, הלוואי ולבתי המעבר ליום העצמאות היה פשוט וקל, ועמוק בתוכי חשבתי: הלוואי ואז, לפני 26 שנה, המבשר לא היה עומד בדלת.

ידעתי גם שלצד הכאב שהם חווים, הם, בדיוק כמונו, זוכים במשפחה אוהבת ומיוחדת בה כל אחד לוקח אחריות על האחר, משפחה שעבורה המשפט ׳אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד׳ הוא לא רק ססמה, זאת הדרך. וזאת המתנה האמיתית.

משפחת לשם (צילום: צילום ביתי)
רק הוא נשאר מאחורי העדשה. משה לשם ז"ל | צילום: צילום ביתי

רס"ן משה לשם היה נווט בחיל האוויר ונהרג בגיל 29 בתאונת אימונים בכנרת. הוא הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות, אישה ותינוקת. 9 חודשים אחרי שנהרג נולדה בתו השנייה. יפעת לשם-ארגמן ממודיעין היא צורפת ומרצה במגוון נושאים, וגם מעבירה את ההרצאה מבנה חסר, על משמעות הבחירות בעקבות משברים דרך הסיפור האישי כאחות שכולה.