זוכרים שאני בתאילנד? בחופשה של חודשיים? בנופים המדהימים, עם החול הרך, הפירות הטרופיים והפינוקים שרק תאילנד יודעת לתת? אז שמעו סיפור

באחד הבקרים, דורון התעוררה ורצתה לבלות מול מסך. הכלל אצלנו הוא שלא מדליקים מסך לפני השעה 7:00. עד 7:00 הילדים שוכבים במיטה, עושים מה שהם רוצים, מדברים לעצמם, משחקים או שרים אבל לא רואים טלוויזיה. זה נכון בבית וזה נכון גם בחופשה שלנו בתאילנד. אלא שבאותו בוקר דורון לא אהבה את הרעיון שאין מסך – בכי, עצבים, כעס גדןך, והכול בקו סמוי לפני 7:00 בבוקר, כן?

האוטומט שלי היה או לוותר לה ושתצפה במסך, רק שיהיה קצת שקט, או לפתור לה את הבעיה, לשאול אותה: מה את רוצה לעשות? להציע לה רעיונות למשל. אבל הפעם החלטתי שלא. החלטתי לנקוט קו שיותם מעולה בו ואני, אני מודה, קצת פחות  החלטתי לתת לה רגע להתמודד עם הכעס, עם מסר ברור שאני יודעת שהיא מסוגלת – מסוגלת למצוא פתרון, מסוגלת להתמודד עם האכזבה, מסוגלת.

"בסוף מצאתי בעצמי מה לעשות"

עצמאות היא מושג מרכזי בהורות וחינוך, ואני מאמינה בו בכל ליבי. גם בבוקר הזה, שהיה לחלוטין מוקדם מידי מבחינתי, נתתי לדורון למצוא לעצמה תעסוקה אחרת. מידי פעם היא התקרבה למיטה שלי, בתסכול או צעקה, ואני הייתי אמפטית (בהקשבה מלאה, זוכרים את הטור הקודם?) ואמרתי לה שזה באמת מבאס לא לקבל מה שרוצים, או ששתקתי, ופעם אפילו הצעתי חיבוק שנתקל בסירוב ברור. אני שחררתי.

אחרי רבע שעה (שהרגישה כמו נצח) היא חזרה לשכב במיטה, עם בובה של אלזה ואנה ושחקה בעצמה במשך ארבעים דקות. בשעה שבע וחצי התעוררתי שוב, וראיתי שהיא מעסיקה את עצמה. אופיר התעורר עוד לפניי, והצטרף למשחק שלה, וככה התחלנו את הבוקר. בארוחת הבוקר סיפרתי ליותם שדורון קמה מוקדם בבוקר ורצתה לצפות במסך, ושהיה לה קשה מאוד בלי זה. ואז דורון המשיכה את הסיפור ואמרה, "ובסוף מצאתי בעצמי מה לעשות ", והייתה כל כך גאה בעצמה!

דורון ברזילאי (צילום: באדיבות המשפחה)
"בשעה שבע וחצי התעוררתי שוב, וראיתי שהיא מעסיקה את עצמה". דורון ברזילאי | צילום: באדיבות המשפחה

היכולת להיות לבד ולהעסיק את עצמנו מביאה אותנו להאמין בעצמנו, וביכולת שלנו. כשאנחנו ההורים כל היום סביב הילדים, מנסים למצוא להם פתרונות, רק שיהיו רגועים, שלא יבכו, שלא יהיו מתוסכלים – אנחנו מפריעים להם לפתח את היכולות ואת התחושות שלהם. לעצמאות הזו קשור מושג נוסף – גבולות. המושג 'גבולות' הפך להיות מוקצה אצל הרבה הורים, ו'סמכות הורית' זה שילוב מילים שמעטים משתמשים בו. נדמה לנו שזה מחזיר אותנו לסגנון הורות ישן, עם עונשים וצעקות. אבל זה לא חייב להיות ככה אפשר ליצור מערכת יחסים שבנויה על כבוד, מנהיגות ושוויון, שיכולות ומסוגלוּת עומדים במרכזה ושגם מדברים בה בגובה העיניים, ומסבירים רציונל. מה שחשוב זה שכדי לפתח עצמאות נחוצים גבולות. והם צריכים להיות ברורים. אם הייתי נותנת לדורון זמן מסך כדי שיהיה שקט, למחרת היא הייתה דורשת את זה שוב (בצדק!), ובעיקר הייתי מבלבלת אותה.

הסיפור הזה של עצמאות עולה הרבה בחופשה שלנו כי הילדים נדרשים להעסיק את עצמם לבד הרבה מהזמן, ביחד ולחוד. אבל היכולת של ילד להיות לבד עם עולם דמיון מפותח, היא יכולת נרכשת שרלוונטית גם בשגרה בבית. ככל שניתן להם יותר מקום לגדול ולהתפתח, ולא נסגור אותם עם פתרונות שלנו או שאלות, כך יהיה להם יותר לאן לגדול.

"הקורונה גרמה לכולנו לחשוב מה חשוב בחיים"

שבועיים מרתקים עברו עלינו בקופנגן. נוסף לנופים ולחוויות שצברנו, גם משהו בחיבור שלנו כמשפחה התחזק. אנחנו עוד רגע כבר חודש בתאילנד (מתוכו למעלה משבוע בבידוד), התקופה הארוכה ביותר שהיינו מחוץ לארץ. הגעגועים מתחילים להופיע. כולנו מתגעגעים למשפחה ולחברים, אבל כל אחד גם מתגעגע לדברים שונים. אופיר ממש מתגעגע למורה שלו ולחברים; דורי שואלת כל יום אם מחר היא תלך לגן; ויותם? האמת שליותם סבבה. אני, אני מתגעגעת פשוט למשפחה וקצת לבית.

דבר נוסף שהחופשה המשפחתית הארוכה חידדה לי, זה עוצמת הזוגיות שלי עם יותם. בדיוק חגגנו שמונה שנות נישואין, ודיברנו על כמה הרבה עברנו. אם לפני שמונה שנים (למען האמת אפילו לפני שנה) מישהו היה שואל אותי אם אסע עם הילדים לתאילנד לחודשיים וחצי בשנת הלימודים, הייתי עונה שאין סיכוי! אבל דברים משתנים, ואנחנו השתנינו. החיים בכלל ושנת הקורונה בפרט גרמו לכולנו לחשוב מה חשוב בחיים, ואולי להבין שהכול בר שינוי ברגע.

יצאנו למסע הזה בגלל השנה המשוגעת שעברנו כמשפחה. בדיוק לפני שנה יותם התחיל להתכנס לתוך עצמו; בדיוק לפני שנה הרגשתי (לא בפעם הראשונה) שזה סוף הזוגיות שלנו; בדיוק לפני שנה התחלתי לנסוע עם הילדים כל סופ"ש למקום אחר כדי לאפשר מרחב נשימה ליותם, לילדים ולי. אני זוכרת את השיחות שלי עם חברות ועם הפסיכולוגית שלי על הבלבול, על אהבה גדולה למישהו שאני כבר לא מזהה. עולם הדיכאון מוכר לנו, זו לא פעם ראשונה שזה קורה, אבל לא בעוצמות כאלה, ולא למשך הזמן הזה. זה היה לי חדש וקשה.

חן ויותם ברזילאי (צילום: באדיבות המצולמים)
"יותם עבר מסע משוגע, מסע של היכרות עם עצמו". חן ויותם ברזילאי בתאילנד | צילום: באדיבות המצולמים

יותם עבר מסע משוגע, מסע של היכרות עם עצמו, מסע של שאילת שאלות שגרמה לכולנו לעצור, מסע של מיינדפולנס  להבין מי אנחנו ומה חשוב לנו, מסע של הודיה גדולה. לפני כמה חודשים דיברתי עם חברה שלי שהייתה בדיכאון אחרי לידה וכעסה מאוד על בן הזוג שלה שהוא לא מבין אותה, שהוא דורש ממנה לקום, לצאת מזה, להתקדם. מצד אחד ממש הבנתי אותה, כי אי אפשר להגיד לבנאדם בדיכאון "יאללה קום!" זה לא עובד ככה. הוא לא שבר רגל, משהו גדול יותר נשבר וזה דורש עבודה פנימית עמוקה. מצד שני הקושי של בן או בת הזוג להכיל מהצד, להחזיק, לתפעל את המשפחה, לקבל, להיות זה שמתלוננים אליו ועליו כל הזמן הוא קושי אמיתי וכבד. זה דורש לעשות זום אאוט, להבין מה קורה כאן, לראות שמשהו עמוק משתנה. זה דורש הרבה עבודה פנימית גם של הצד השני, והמון המון סבלנות.

אני ממש זוכרת את היום שבו קיבלתי החלטה שאני לא הולכת לשום מקום, שאני אוהבת את יותם, ושלמרות הקושי הענק, יש ליותם הרבה יותר מעלות מ״הדיכאון״. הוא באמת החבר הכי טוב שלי, ועכשיו הוא צריך להרגיש את תחושת השייכות, את היחד שלנו, וגם לי אין שום מקום אחר להיות בו. ההחלטה הזאת הביאה גם אותי למקום אחר, נהייתי מחוברת יותר לעצמי, מקבלת את הקושי שלו ונותנת לו מקום. היא שחררה אותי מהציפייה היומיומית שזה כבר יעבור. היא אפשרה לי לתת גם ליותם את הזמן שלו לגדול מהסיטואציה הזאת. זה עזר לי להיות בת זוג יותר טובה יותר ואמא קשובה יותר, וגם, אולי הכי חשוב, להיות קשובה לעצמי, לקול הפנימי שלי. אז השנה הזאת הייתה לא פשוטה, אבל בדיעבד היא כנראה שינתה את התא המשפחתי שלי לטובה וזה הדבר הכי חשוב.

"הקורונה גרמה לכולנו לחשוב מה חשוב בחיים"

כאמור אנחנו מסכמים פה חודש ראשון. חודש עמוס מחשבות, תהפוכות ושינויים. כל סיטואציה שהייתה מתרחשת בארץ – מוכפלת כאן בעוצמות, בכמות וגם בלמידה שלנו ממנה. כל יום אנחנו מבינים עוד על עצמנו, על הילדים, על המשפחה שלנו. יש המון רגעים טובים של צחוק, של שייקים, של נופים של פשטות, ויש גם רגעים לא פשוטים עם המון תסכול, אכזבות ועצבות, אבל בשונה מהארץ כאן יש לנו נוף יפה לנשום אליו, בריכה לקפוץ אליה ולהתרענן וזה עוזר מאוד.

אני מאמינה שהתפקיד ההורי שלנו זה ליצור לילדים שלנו מרחב בטוח שממנו (מהבית הזה, מהחיבוק הזה) הם יצאו לעולם להתמודד עם הכישורים שרכשו פה. הדלת תישאר תמיד חצי פתוחה והם יוכלו לחזור גם בתחושה שלהם וגם בהבנה. כדי שזה יקרה צריך בית ללא שיפוטיות, שיש בו הקשבה, שמטפח מסוגלות ואמונה שהם יכולים להיות כל מה שהם רוצים, שלא פותר להם את הבעיות שלהם אבל נוכח כדי לחבק כשקשה או לא מצליח.

בשגרה קל יותר להיות הדמות ההורית הזאת, פה בחופשה הקלפים מתערבבים, כי התפקידים קצת משתנים. צריך להבין כל יום מי באיזה תפקיד היום ואיך ליצור אווירה בטוחה ונעימה, כדי שהטיול הזה יהיה עוד נדבך בבנייה של התא המשפחתי שלנו.