יום שישי, 22.07.2005. אני בדירתי בתל אביב, מתקשרת להוריי לומר שלא נוכל להגיע לארוחת צהרים. אין מענה. אני מתקשרת לחנות של אבי, אומרים לי שהוא יצא בסערה. קול פנימי אומר לי לנסוע לביתם בפתח תקווה. בן זוגי ואני נכנסים לבית, ריח של יום שישי, הארוחה על השולחן, דממה. הם עדיין לא עונים. מודאגת, מתקשרת לאיתורן לאתר את הרכב, נאמר לי שהוא ביער נחשולים. אני מקווה שנסעו להתאוורר בשטח, כמו שאבי תמיד אהב. אחי ובן זוגי נוסעים לשם, מחליטים שאני אשאר בבית אם יצרו קשר. כעבור שעה הם מאתרים את הרכב, שמוקף בסרט משטרה ולצדו ניידת.
המשפט ששינה את חיי לא מאחר לבוא: "שגית, ההורים שלך התאבדו". בום. כל מה שקדם לאותו רגע התנפץ. ידעתי שהמצב הכלכלי לא טוב, אבל לא ידעתי עד כמה. העסק של אבי נקלע לחובות עקב המצב הכלכלי הקשה שהיה בזמנו בענף הבנייה. אבא שלי, החבר הכי טוב שלי, האיש עם הלב הכי ענק בעולם, שתמיד עזר לכולם, נקלע למשבר ולא ידע כיצד לבקש עזרה, הוא התבייש ופחד.
בערב קיבלתי את מכתב ההתאבדות מהמשטרה שהיה מיועד לאמי. הוא ביקש ממנה סליחה שעשה את זה לבד למרות שהבטיח שלא יעשה. כתב שהחובות לבנקים גמרו אותו והוא מתבייש מהגוזלים שלהם, אבל יודע שהיא תשמור עלינו. עד היום אנחנו לא יודעים איך היא הגיעה לרכב. להוריי הייתה אהבה גדולה, הם היו בלתי נפרדים, הם היו במשבר, דיברו על התאבדות ואני לא ידעתי.
באותו בוקר שישי הייתי מעצבת תערוכות בת 27, לפני טיול במרכז אמריקה. בלי שום הכנה מוקדמת הפכתי בצהריים ליתומה, עם הרבה שאלות ללא תשובות. בתום השבעה עברתי לעשייה. התמודדות עם נושים, הוצאה לפועל, בתי משפט, פינוי בית הוריי - הבגדים, התמונות, הספרים, הריהוט. חיים שלמים שצריך לפנות, למסור, או לשמור. במקביל עברתי את כל השלבים - הכעס, האשמה, העצב ונותרתי עם הגעגוע. היה לי ברור שאני בוחרת בחיים - עבודה, חתונה, ארבעה ילדים, בלי לעצור לרגע. לאורך כל הדרך שיתפתי את מי ששאל, הציניות וההומור השחור שמרו עליי.
כשילדיי היו קטנים הם ידעו שהוריי נפטרו ביחד, אך לא שאלו איך. מאוד הטרידה אותי השאלה, איך אספר להם שסבא וסבתא התאבדו. איך אסביר להם שהם היו במצוקה ובמקום לבקש עזרה בחרו בפתרון שהוא נצחי ואין ממנו דרך חזרה, איך באותה נשימה אספר להם איזה הורים מדהימים היו לי. יום אחד זה פשוט הגיע, הם שאלו איך סבא וסבתא נפטרו ובאותו הרגע זה היה הדבר הטבעי לספר: "סבא וסבתא התאבדו".
אובדן של הורים בגיל צעיר נוכח כל הזמן. האבל מתעורר בעוצמתו ברגעים משמעותיים בחיים. בכל לידה מצאתי את עצמי מתאבלת שוב על חסרונם ולמדתי להכיר ממד נוסף של האובדן, היעדר סבא וסבתא לילדיי. לאחר הולדת בתי הרביעית התעורר בי הצורך לעשות משהו למען אנשים שחוו אובדן דומה לשלי ולפעול למניעת התאבדויות. מאז אני מתנדבת בעמותת "בשביל החיים" ומרכזת את הרצאות המניעה. בנוסף, למדתי הדרכת הורים ואני מלווה הורים שחוו אובדן והפכו להורים כיתומים.
אדם לא רוצה למות. הוא רוצה להפסיק את הכאב והוא רואה רק דרך אחת. באמצעות זיהוי מוקדם של הסבל ודיבור עליו אפשר למנוע התאבדות.
ד"ר מאיה יוהן ברק- פסיכולוגית קלינית וחברת הנהלת עמותת "בשביל החיים":
התאבדות אינה גזירת גורל ומניעת התאבדות הנה עניין של כולנו. אנשים הנמצאים במשבר אובדני אמביוולנטיים. הם רוצים לחיות אך לא מאמינים שיש מוצא לכאב הנפשי הבלתי נסבל שהם חשים. הם פעמים רבות חשים בודדים, מיואשים וחסרי תקווה עד כדי הפרעה נפשית ובעיקר דיכאון.
הדרך הטובה ביותר להציל אדם מהתאבדות היא בשלושה צעדים. לזהות את גורמי הסיכון וסימני האזהרה, לגלות אומץ ומוכנות לדבר ולשאול על התאבדות בפתיחות ולהפנות את האדם לקבל עזרה. חשוב לשים לב קודם כל למסרים מילוליים ("אני הולך להתאבד", "אני הולך לגמור עם זה") ולהתייחס אליהם ברצינות אך גם למסרים מילוליים עקיפים ("אני לא מסוגל יותר להמשיך", "החיים לא שווים יותר") המבטאים מצוקה רבה. בנוסף חשוב לשים לב לרמזים כמו מסירת חפצים יקרי ערך, אגירת תרופות וכו'.
בנוסף יש לשים לב לרמזים התנהגותיים בהם קודם כל ירידה הדרסטית בתפקוד ואובדן העניין בדברים ובפעולות שבעבר האדם נהנה מהם, קשיים בשינה, קשיי ריכוז, שינויים בהתנהגות ובמצב הרוח, התמכרות לסמים ואלכוהול וקשיים בינאישיים.לצד אלו חשוב לתת את הדעת על אירועי חיים משמעותיים (הטריגרים) העשויים להגביר מצוקה האובדנית עכשווית ביניהם כישלונות מכל סוג שהוא, אובדן/ריב של מערכת יחסים משמעותית, משבר כלכלי, מוות של אחרים משמעותיים, משברי הגירה, אבחנה של מחלה חמורה או סופנית, הסתבכות עם החוק ועוד.
בשלב הבא חשוב לשאול על אובדנות באופן ישיר שיאפשר קבלת מענה ישיר ולא לפחד להגיד את המילה התאבדות. מחקרים מצביעים באופן חד משמעי כי דיבור ישיר על התאבדות אינו מעלה מחשבות אובדניות ואינו מגביר סיכון אובדני אך כן יכול להציל חיים. חשוב גם לשאול בשביל להקשיב. הקשבה אמפטית לא שיפוטית ולא ביקורתית שמטרתה לגרום לאדם להרגיש שהוא לא לבד ולתת לו תקוה כי ניתן לעזור לו.
הדרך הטובה ביותר להציל אדם מהתאבדות היא בשלושה צעדים. לזהות את גורמי הסיכון וסימני האזהרה, לגלות אומץ ומוכנות לדבר ולשאול על התאבדות בפתיחות ולהפנות את האדם לקבל עזרה
הצעד האחרון הוא לא לוותר ולהפנות לקבלת עזרה מקצועית. מחקרים מראים כי טיפול מוקדם בדיכאון מונע התאבדות ומציל חיים. בנוסף במקרים אקוטיים ניתן לפנות למיון כללי/פסיכיאטרי ולקווי סיוע כגון ער"ן וסה"ר. כמו כן חשוב לא להשאיר אדם בסיכון מידי לבד עד להשגת עזרה מקצועית ולהרחיק נגישות לאמצעים קטלניים. לבסוף חשוב כקהילה לגרום לאנשים אלו להרגיש כי הם שייכים ואנחנו שם בשבילם ולהיות קהילה מצילה חיים.
היום, 19.11.20, בשעה 20:30, יתקיים האירוע המרכזי של השבוע למניעה ולטיפול באובדנות – "משדרים בשביל החיים"- בהובלת שר הבריאות ח"כ יולי אדלשטיין ועמותת "בשביל החיים". בנוסף ישתתפו חה"כ קטי שטרית, ראש השדולה לבריאות הנפש ומניעת אובדנות, וכן יוצרים/ות מהשורה הראשונה בארץ וביניהם יוני רכטר, דביר בנדק, גלעד קמחי ועוד.
לצפייה בשידור ניתן להכנס לעמוד הפייסבוק של עמותת בשביל החיים, או להיכנס ללינק הזה.
סה"ר- סיוע והקשבה ברשת- www.sahar.org.il
ער"ן – עזרה ראשונה נפשית- 1201
"בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-748-7771