המכתב שכתבה אימו של אילון שלו אמסלם, שנדרס על ידי אלי בר זכאי, לבית המשפט העליון כחלק מהדיון בערעורו של הדורס היה מרגש וקורע לב. אבל זהו לא המכתב היחיד. גם אביו של אילון, קובי שלו אמסלם, כתב מכתב מרגש שמגלה על הצער שבאובדן הבן, ובזעם על מי שפגע בו.
בית המשפט קבע שבר זכאי נסע למסיבה כשהוא שיכור. לפני חצי שנה נגזרו על בר זכאי 12 שנות מאסר, והיום (רביעי) ידון בית המשפט בבקשת הערעור שלו על העונש.
זה המכתב המלא ששלח אביו של אילון, קובי שלו אמסלם, לבית המשפט העליון:
אילון נולד לתוך עולם המשפט. הוא נולד כשדקלה ואני היינו פרקליטים בפרקליטות המדינה. סבו עליו השלום, דודתו ודודו עורכי דין ותיקים. כשהיה תינוק בא איתנו להשתלמויות פרקליטים.
כבר בתור ילד היה לו חוש צדק מפותח. המעלה הזאת נשארה איתו בכל שנות חייו הקצרות.
גם חמלה ענקית הייתה בו, וטוב לב טהור ובסיסי. אני מניח את היסודות האלה כאן, כי עוד אשוב אליהם בהמשך.
הופעתי בבית משפט זה פעמים רבות מספור. מעולם לא דמיינתי להגיע הנה, כך, למעמד בלתי אפשרי זה.
אם היה מדובר במחזה לתיאטרון, הוא היה נכתב בארבע מערכות:
המערכה הראשונה – הקלות הבלתי נסבלת של הדריסה בגילופין.
במערכה זאת יש קורבנות, בנפש ובגוף, אילון ודניאל. נערים בני גיל מצווה, צועדים על המדרכה וממתינים לאור הירוק ברמזור, לקראת הגיעם לביתו של דניאל.
מנגד, הנבל, הרוצח מבקש הרחמים, מצולם כשהוא קונה בקבוק וודקה, כמו אקדח המופיע במערכה הראשונה, ויהרוג באחרונה, מתכנן עם חבריו ערב שתייה לשוכרה, בז להפצרות חבריו שיימנע מנהיגה בהיותו "מסטול מת" כהגדרתו שלו, מתעלם לחלוטין מהכללים היסודיים ביותר בנהיגה: נהיגה ושכרות הם כמו גפרור בשדה קוצים ביום קיץ לוהט.
הכל מוקלט: אני אחרי בקבוק בלוגה, אני מסטול מת, העפתי בן אדם, כמו גם החלקת המכונית בסיבוב ורגע הפגיעה באילון ודניאל.
אין בלימה, כי לשיכורים לוקח זמן עד שהם מבינים שמשהו קורה. וזה קרה מהר מאוד: נהג המכונית, הלא הוא הרוצח-מבקש-הרחמים, לחץ על דוושת הגז וסחט ממנה כל כוח, מנוע המכונית הרים את קולו, ותיבת ההילוכים רק סיפקה עוד ועוד מהירות, עוד ועוד שאון, עוד ועוד תאוצה.
כאלו הם נהגים שיכורים: מגבירים מהירות בשעה שתגובותיהם מאטות. זהו האזור המסוכן, הקטלני. זוהי סביבתו הטבעית של הרוצח שמבקש מכם רחמים.
המערכה השנייה – הדריסה, ההפקרה, השיבוש, הינשוף והפוביה ממחטים.
המכונית, שנהוגה בידי הרוצח מבקש החמלה, עלתה על המדרכה. כן, מדרכה, זאת שאמורה להיות ביתו-מבצרו של הולך הרגל. כך חונכנו אנו וכך חינכנו את ילדינו.
אילון הוטל למרחק של 26 מטרים ממקום הפגיעה. אורכו של מגרש כדורסל, להמחשה, הוא 28 מטרים.
אילון נותר לדמם לבד, עד שחייו נגדעו משאזל דמו מגופו. "העפתי בן אדם" זעק מבקש הרחמים, לא לנוכחים בזירה אלא לחברו בטלפון. מילותיו היחידות בזירה היו לבקש מים לעצמו, בקבוק ענק ועוד בקבוק ענק.
"העפתי בן אדם" זעק מבקש הרחמים, לא לנוכחים בזירה אלא לחברו בטלפון. מילותיו היחידות בזירה היו לבקש מים לעצמו, בקבוק ענק ועוד בקבוק ענק
ומה עם אילון אתם שואלים – לבדו, בעלטה, עלטה שיצר הרוצח במו ידיו בהתנגשו גם בעמוד התאורה שחדל להאיר, מתפתל מכאב ומת כשהוא בתנוחת עובר השוכב ברחם אימו.
מעשיו של הרוצח מבקש הרחמים עוד רבים ורעים. העיקר שיש ביטוח נשמע אומר, כשאנחת רווחה בקולו, ולא שוכח למחוק את השיחות המוקלטות שעשויות להפלילו.
בהמשך מרפרף בשפתיו על פיית הינשוף, פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, כך 8 פעמים. בכולן – נשיפתו דלה, חומקת מגורל ידוע מראש – האוויר בריאותיו יפלילו. מי יצילני מריאותיי שלי, הסגיר מבטו המצולם את מחשבותיו.
ולסיום המערכה, כשהשוטר קנטרוביץ' מציע לו נתיב מילוט מציפורני הינשוף המאיים, בדיקת דם פשוטה, שולף במיומנות הרוצח מבקש הרחמים את המחט. לא זאת מערימת השחת. אלא המחט שאנו פוגשים בחיסונים, בבדיקות דם, בטיפולים רפואיים. היא היא גויסה למערכה. היא ולא אחרת. מקוצה של מחט נביע פחד שווא, וניוושע.
מערכה שלישית - המשפט - בה גיבורים רבים:
מכונית, כביש, נהג ובקבוק וודקה בקרבו;
כללי נהיגה, חוקי תנועה, תמרורים ואמצעים לארגון התנועה;
חינוך, אכיפה, שפיטה;
המכונית – שהואשמה בהחלקה – זוכתה מכל אשמה. דברי קטגוריה וסנגוריה רבים הושמעו אודותיה. והיא – הרוסה למראה, עם חזית מעוכה ושמשה מנופצת, נמצאה תקינה לחלוטין.
הכביש – שנטען שהוא הוא אשם בדריסת אילון – נמצא זכאי. הסיבוב בכביש נמצא ראוי לנסיעה, למי שנוסע כחוק, ואינו שיכור מכדי לראות עשרות מטרים קדימה.
גם הממטרות של עיריית תל אביב הועמדו בחזית הסנגוריה. ואלו נמצאו עושות את מלאכתן נאמנה. ממטירות מים חיים לדשא, לצמחיה ולפרחים שבקרבם הומת אילוני שלנו.
הנהג – שבשתי המערכות הראשונות – זאת שלפני הדריסה וזאת שלאחריה – התנהג כלפי הילדים – דניאל ואילון – לא רק בקור רוח אלא בקור רוע: איזה בן אנוש לא יושיט יד לילד מדמם??! איזה יציר שנברא בצלם אלוהים לא יאמר מילה על מקום העפתו המשוער של ילדי, שראשו הוטח בשמשת הרכב ושערות ראשו נתלשו מקרקפתו ונותרו על שמשת המכונית; איזהו אדם שלחברו יאמר "העפתי בן אדם", ובזירת המוות קולו נדם.
אילון התבוסס בדמו לאחר הדריסה, ואת חייו סיים על הדשא בין הפרחים. דמו ניגר מראשו, שנותר שלם למראה בחדר המתים באבו-כביר.
את אילון איתרה אסנת, עוברת אורח, שהצטרפה בטוב ליבה לחיפושים, אחרי שדניאל הפציר שוב ושוב בסובבים אותו "איפה אילון, איפה אילון".
אסנת טובת הלב העידה שהרוצח מבקש הרחמים לא מש ממקומו גם כשהיא ואחרים חיפשו את אילון. הוא צולם עומד ושותה מים מעל גופו הפצוע של דניאל. אילון נעדר, דניאל פצוע, והוא – שותה ומשוחח בטלפון, מרגיע את אחיו וזה מרגיעו בחזרה שיש ביטוח ושלא קרה שום דבר משמעותי, כלשונו.
וכך אמר השופט שגיא על הרוצח מבקש הרחמים:
לאחר שבחנתי את כלל הראיות ונתתי דעתי למכלול גרסאותיו של הנאשם, כמו גם לעדותו בפניי, ראיתי לקבוע כי האמת רחוקה מלהיות נר לרגליו, וכי עסקינן בנאשם, נורמטיבי לכאורה, אך כזה שאימץ לעצמו דפוס התנהלות עברייני, באופן שלא ניתן לבסס ממצא עובדתי כלשהו על דבריו. לפרקים גרסאותיו עוררו תדהמה, לפרקים עוררו גיחוך, לפעמים הכעיסו את המאזינים לדברים, אך בולטת מכל הייתה ההתרשמות כי עסקינן בנאשם אשר השיל מעצמו סממנים מוסריים כלשהם, שאם היו קיימים בנפשו, ניתן היה לצפות לראותם עת שהעיד.
חינוך אמרנו – לא בבית ספרנו. עבריינות, שקרים, בלתי מוסרי בעליל. זהו הרוצח מבקש הרחמים.
המערכה הרביעית והאחרונה – הרוצח מבקש רחמים
אדם בלתי מוסרי בעליל זה הביא במעשיו הנפשעים למותו של אילון, ילד פרח, עולם ומלואו, שחסרונו והגעגוע אליו מפרקים כל חלקה, ואם הרים היינו – רעידת אדמה פערה בור עמוק בקרבנו.
אדם בלתי מוסרי בעליל זה, מה לו ולחיים בחברה?! מה לו ולרחמים, שעה שאין בקרבו מעלה בסיסית של כבוד לחי וכבוד למת, כבוד לאדם, ואחריות בסיסית למעשיו שרצחו בגופם ובנפשם של רבים כל כך.
מי שאינו מכבד ולו את הבסיס, את העוגן הראשוני ביותר – הושטת יד לפצוע, קריאה לעזרה, מה לנו כי נושיט לו יד של חמלה.
בקשתו להקלה – אינה ראויה להישמע. הייתה לו האפשרות לחמול על אילון ודניאל, ואולי חייו של אילון לא היו מסתיימים כלל, או לא היו מסתיימים כך. הייתה בידיו האפשרות לסייע, לנהוג כבן אנוש, אך הוא בחר להיות רע כלפי ילדנו. במקום להושיט יד – הוא דחפו אל פי התהום, תהום שאין ממנה חזרה.
פעם היו פוסקים 'עין תחת עין'. היום אני מבקש מכם לפסוק – "חמלה כנגד חמלה". זוהי מידת הדין והצדק לה ראוי הרוצח. באין חמלה כה בסיסית וכה אנושית, הקלה לא תהיה.
חוש הצדק המפותח של אילון, שהמתין לאור הירוק להולכי הרגל ולא שעה להצעה לעבור באדום, מחשש שיידרס, אף שהכביש היה ריק, ביחד עם טוב ליבו והחמלה שיצאה ממנו, ניגפו מול הרוע המוחלט של הרוצח מבקש הרחמים.
החמלה והצדק – לא ראוי להם שיינגפו עוד.
לדאבוננו, עדיין לא התקיים הכתוב "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם'. המקרים הקשים האלה, שבהם רוצחי כבישים קוטלים בנו חוזרים על עצמם. המקרים רבים, עולמות שלמים חרבים, שכול, התאלמנות, יתמות.
בנינו הם הדבר היקר לנו מכל. ואם רוצחי הכבישים הינם עוד איתנו, ראוי שבית המשפט העליון, בהיכל המשפט הזה, יאמר בקולו: גם אנו נלחמים על החיים כאן. גם אנו עושים הכל כדי למנוע את המוות הבא.
סיום – המערכה שלי, שלנו
ארוכה, קשה, דלות המילים לתארה.
במערכה זאת, שתי תמונות אינן משות ממני.
אחת – החיבוק האחרון שנתתי לאילון לפני שעזבנו את הבית לשדה התעופה. חיבוק מלא, ממושך, טעון חום ורגש. עם דמעה. דמעה של פרידה. היה באילון משהו שגרם לרצות לעטוף אותו, להעניק לו, והוא בכלל לא ביקש, אבל התמסר. נהנה, זורם, אבל עם עוצמה של מי שיכול להיות עצמאי ולבחור אחרת.
מי מסוגל לדמיין שזה החיבוק האחרון.
היה באילון משהו שגרם לרצות לעטוף אותו, להעניק לו, והוא בכלל לא ביקש, אבל התמסר. נהנה, זורם, אבל עם עוצמה של מי שיכול להיות עצמאי ולבחור אחרת
השנייה – באבו-כביר. ילד שכל כך חי בימי חייו הקצרים, שוכב בחדר מתים. גופו עטוף סדין לבן, ראשו וכתפיו גלויים, שוכב על שולחן כסוף, גופו קר, ופניו כה יפים, שלמים, שלווים ונטולי חיים, מבטו עוטה את החיוך הטבעי שאיתו נולד, חיוך שאבד לנצח.
לא הכרתם את אילון. הפסדתם. בכמה אנשים הוא נגע בחייו, ואלו נגעו בנו במותו. מרגש, מצחיק וחריף שכל, מחשבתו עצמאית ופורייה, אהוב ואוהב, כובש בחיוכו, סוער ומלא ברגשות.
תראו אותו בבואכם להחליט. ראו את תמונתו משבת בר המצווה שלו, שלושה חודשים לפני דריסתו למוות. נינוח, מחייך אחרי העלייה לתורה, גאה בקריאתו את הפרשה, שמח בחיק משפחתו. ראו את הקסם שאבד עם מותו, והסתכלו נכוחה לעבר האיש הרע שמבקש עתה רחמים.
שום עונש לא יחזיר את אילון, ואין עונש שיהא כבד מדיי לאיש רע ובלתי מוסרי בעליל זה.
חפצי חיים אנו, ולבער את הרע מקרבנו מצווים כולנו.
אין החמלה והרחמים ניתנים אלא למי שיכול לחמול.
איש רע זה אינו ראוי להקלה ואינו ראוי לבוא בקהלנו למלוא השנים שנגזרו עליו, אם לא למעלה מכך.
קובי שלו אמסלם,
אבא של אילון