"אני פוקחת את העיניים לתוך חושך, וכל מה שאני מצליחה לשמוע זה צעקות וסירנות. של מי צעקות? למה סירנות? אני לא מבינה כלום. אני מרימה את הראש מכרית האוויר שגורמת לי לכאבים חזקים, לוחצת עליי, מנסה לראות מה קורה בחוץ, איפה אני נמצאת? יש שם המון אנשים, אמבולנסים. אני שומעת צרחות, בכי. המקום נראה כאילו היה שם פיגוע טרור. רעש הצפצופים באוזניים שלי שלא מפסיק, האורות החזקים שמתקרבים אליי במהירות, והבום הגדול שעצר את הכל".
"הבנות. אני מנסה לסובב את הראש אחורה, הבנות לא שם. אני מתאמצת לשחרר את עצמי מהרכב ומחגורת הבטיחות, זה מרגיש לי כמו נצח. אני חייבת לצאת מהרכב, למצוא את יובל והילה. באותה שנייה, רצה אליי אישה, פותחת את הדלת של הרכב וצועקת, 'הבנות, הן פצועות קשה'. ואז אני מבינה שזו תאונה. התאונה שלי. באותו רגע רץ אליי פרמדיק ואומר לי בשקט, 'לא לצאת מהרכב, אנחנו תכף נתפנה אלייך, אנחנו מטפלים בבנות', והולך. אני לא מקשיבה".
"אני מבינה שאני לא אצליח לעשות את זה בבת אחת, אני עושה את זה בשלבים. אני מחכה שהכאב בגב יהפוך להיות נסבל, נאחזת בדלת של הרכב ונעמדת. ואז אני רואה שלושה אופנועים של מד"א וזק"א, ניידת טיפול נמרץ, שני אמבולנסים והמון אנשים שמתרוצצים ממקום למקום. אני רואה ארבעה אנשים רצים עם אלונקה, אני מזהה את הסווטשירט הטורקיז של יובל. יובל לא זזה. לפני כמה דקות היא יצאה משיעור ריקוד, איך היא לא זזה?".
"אני מנסה ללכת לשם, מבקשים ממני לא להתקרב. אני מחפשת את הילה. אני לא רואה אותה. אני שומעת בכי, ורואה התקהלות של אנשים על המדרכה שממול. כשאני מתקרבת, אני רואה את הילה, שוכבת על אלונקה, מלאה בדם, לא מפסיקה לבכות. זה נשמע כמו בכי של תינוק. אני מפחדת לגעת בה אז אני מדברת אליה. 'אני פה, אמא פה, הכל יהיה בסדר, מטפלים בך'. איך אני יכולה להגיד לה שהכל יהיה בסדר, אם אני יודעת שכרגע כלום לא בסדר?".
"אחרי רגע מזיזים אותי משם, מעלים אותי לאמבולנס. אמא פצועה, בשוק, דואגת, מבוהלת, כששתי האפרוחיות שלה בסכנת חיים. שתי מילים שאני בכלל לא מצליחה להבין את המשמעות שלהן. שתי בנות מלאות חיים, שוכבות מיטה ליד מיטה, נושמות באמצעות מכונות. מחלקת טיפול נמרץ ילדים, מחלקה שבה שוכבים ילדים שאמורים להתרוצץ, להרעיש, לצחוק. במחלקה הזאת אין קולות של שמחה, יש שקט מקפיא. במחלקה הזאת אנחנו ההורים מתרוצצים, נמצאים בחוסר ודאות, שבורים וחסרי אונים".
שבע שנים אחורה
"אני, אמא של יובל, אחרי שבוע של מאבק, נאלצת להיפרד מיובל לנצח. שבע שנים אחורה: לכולנו תפקידים ברורים. משפחה בת שש נפשות, שלמה, מאושרת, שגרה בבית ישן בשכונה שקטה. זה בית של ארוחות ערב משפחתיות, שכוללות פסטה, חביתות, סלט, פיצות, עבודת יד של אמנון. הילה משמיעה שירים באייפד מאחד הפסטיגלים, והיא, יובל ויעל רוקדות בסלון עם צעיפים ותלבושות. כולנו יושבים, צופים ונהנים. לפני השינה טקס קבוע: סיפור ליובל והילה, דגדוגים, צחוקים, כמובן חיבוקים ונשיקות".
"ערב התאונה? ערב שגרתי לחלוטין שמלווה יום שגרתי שמתנהל בליהוק מעט שונה, באופן כמעט בלתי מורגש של במאי כל כך מורגש שגורם לנו המשתתפים להמשיך לשחק גם כשהדברים לא קורים בדיוק לפי התסריט. אני יורדת לאוטו, מניעה ובאותו רגע הטלפון שלי מצלצל, על הקו הילה, מבקשת להצטרף אליי לאסוף את יובל. אני מאפשרת כמובן כי הרי מה כבר יכול לקרות? בסך הכל נסיעה של עשר דקות לכל כיוון, ואנחנו נחזור לבית".
"אנחנו מגיעות ליובל. יובל מחכה בחוץ, פותחת את הדלת, ובצעד שלא מאפיין אותה בכלל מבקשת מהילה לעבור מקום. הילה מסכימה מיד. אני בוחרת לא להתערב. אנחנו ממשיכות לנסוע. אני מציעה לבנות שלי גלידה כי הרי מה ילדים הכי אוהבים לאכול? הבנות כמובן שמחות. עיכוב מתרחש בגלידה כשהילה לא אוהבת את הגלידה שהיא מקבלת ויובל ממשיכה בתפקידה של האחות הגדולה, לוקחת את הגלידה שהילה לא רוצה ומזמינה לה גלידה נוספת".
"בהמשך, אני מגיעה לצומת, חוצה בזהירות ונותנת זכות קדימה להולכי רגל. אני נמצאת ברכב מחומם, שתי הבנות שלי יושבות מאחור, חגורות, מלקקות גלידה, הרדיו מתנגן בשקט ברקע, ואנחנו במרחק של חמש דקות מהבית. ערב שכל מהלך ובחירה שונים מעט מיום רגיל, שכל מהלך גורר בחירה נוספת ועוד מהלך ועוד בחירה".
"כל כך הרבה אשמה מלווה אותי על אותן בחירות. אני זו שנהגתי ברכב, אני זו שמאשרת ליובל להישאר לחוג בקבוצה המתקדמת שבוע מוקדם מהמתוכנן, מאשרת להילה להצטרף, מאפשרת את החלפת המקומות ועוד ועוד אשמה. כל כך הרבה אשמה שמצליפה בי, באמא, שמאבדת את מה שאי אפשר לאבד, את מה שאסור לאבד, ואני מאבדת את היכולת לשלוט בתחושות, בבכי שמתפרץ בלי הכנה מוקדמת, בתחושת התיאבון, באופן בו הימים חולפים ומתנהלים כאילו מאליהם".
"הפער הבלתי נתפס הזה שקיצוני כל כך בין החיים השמחים שמלאים בכל כך הרבה אהבה, יוצר בלב שלי סדק שהולך וגדל, שגורם לי לרצות להישאר במיטה ולא לקום לעולם. על מנת שאצליח לנשום מחדש, אני מתחילה בצעדים קטנים של חזרה לחיים. אני מאפשרת לאמנון והילה להקים אותי מהמיטה בבוקר להתחיל את היום, אני מאפשרת להורים שלי ולמשפחה שלי לחבק אותי, להכיל אותי, מאפשרת לחברות שלי להלביש אותי ולאפר אותי. אני בוחרת להמשיך כמעט מיד ללא עצירות, בוחרת ממקום של אהבה, ממקום של סליחה וקבלה. במקום הכי קשה שלי, אמא שמאשימה את עצמה וכואבת כל כך, אני בוחרת להיזכר בי, באמא שהחיים שלה מתנהלים מתוך אהבה לבנותיה, וככה גם מתנהל אותו ערב".
לבחור מחדש
"אם הייתי צריכה לבחור מחדש, אלו המהלכים בהם הייתי בוחרת על מנת לאחוז בחיים. אני חייבת לגייס את האהבה הזו ואת העוצמה הזו וזה מתחיל בחזרה למשחק, במערכה שאין בה טקסט וגם לא הוראות בימוי. במקום הזה שבו אני נאלצת לאלתר, שם יש בידי את האפשרות לקבוע את המשך ההצגה ואני בוחרת להיות הגיבורה באותה הצגה, הגיבורה בסיפור הזה, בסיפור של החיים שלי, ולא לאפשר לנסיבות ולשחקנים האחרים לשלול ממני אותי".
"אני בוחרת לצחוק ולהסתכל על מה שיש ולא על מה שאיננו, ולא על מי שאיננה ולעולם לא תחזור. וזה מה שגורם לגלגל החיים לחזור ולהסתובב. היש גובר על האין. כן, יש געגוע שהוא אינסופי ותחושת החמצה כל כך גדולה. הם חיים בתוך ההצגה, אבל הם לא ההצגה. כשילדתי את כל אחת מארבע בנותיי הלב שלי התמלא וגדל עם כל לידה מחדש. כשיובל שלי פרשה כנפיים ועפה, הלב שלי נשבר ויכולתי לבחור ליפול לתוך חור שחור של כעס, אשמה, עצב. זו הייתה הבחירה הקלה כמעט, המובנת מאליה. מי לא יבין אמא שלא ממשיכה כשקורה הנורא מכל? איך אפשר לבקש, לדרוש מאמא לשחרר את הילדה שלה? אבל ברגע הזה בו הכל מתחיל מחדש מנקודה שונה לגמרי, אני בוחרת לנצור בליבי השבור את יובל, את צוואת החיים שלה, ולהמשיך".
"יובל שלי משאירה אחריה אחיזה ברורה בחיים, באלה שמתקיימים בזכות התרומה שלה ובזכות ההשראה שהיא. בהשראתה של יובל, אני כותבת תסריט חדש, של חיים שמלאים בהגשמה ושמחה. בתסריט הזה שלי החדש, מהלכים מדודים וזהירים, בחירות קטנות משקמות חיים. אני בוחרת לארח ולמלא את הבית באנשים, למלא את הבית בחיים, בארוחות משפחתיות, מסיבות יום הולדת לבנות, שמחות קטנות. אני בוחרת להשקיע באהבה של אמנון ושלי. אני בוחרת להשקיע בבנות שלי, בטיולים, שיחות, תמיכה ואהבה אינסופית. לקחת את יובל איתי בלב ולהמשיך".
"אני בוחרת להשקיע גם בעצמי, לפתח את הקריירה שלי, להעביר הרצאות, להוציא את הספר שבוער בי כל כך, לעשות ספורט, ובעיקר, לאהוב את עצמי כמו שאני ולסלוח. גם היום אני בוחרת להסתכל למשחק הזה בעיניים ולקבוע איך להטיל את הקוביות שלי. אז רגע לפני שאתם מתפנים ליום שלכם, אני מזמינה אתכם לחשוב מהם חיים מלאים. חיים שבהם אנחנו משפיעים ונוגעים באחר, חיים בדיוק כמו יובל שהשפיעה ונגעה בכל מי שהכיר אותה והשתמשה בכל מי שהיא כדי לשלוט במשחק שלנו ולנצח".