כולם יודעים שתחביבים משותפים של הורים וילדים יכולים לחזק ולתרום לקשר. מדובר בהזדמנות מצוינת להיפתח ולהכיר צדדים אחרים של בני המשפחה, לבלות זמן איכות ביחד ולצבור חוויות משמעותיות שתזכרו לכל החיים. אבל יש כאלו שלא מסתפקים בתחביבים הרגילים והולכים על חוויות שלוקחות את ההוויה המשפחתית עד לקצה. רכיבה על אופניים? כדורגל? טיולים? הצחקתם אותם. 6 משפחות מספרות על עולם משפחתי ממש לא שגרתי.
משפחת בלוטין: צניחה חופשית
לזמי בן ה-66 יש כ-2,600 צניחות ברזומה (אבל מי סופר). שני בניו, רון (30) וגיל (28), הצטרפו לשיגעון לפני מספר שנים והם מקפידים לבקר יחד לפחות פעם בשבוע בפרדייב, מרכז הצניחה בחוף הבונים, כדי לקפוץ ממטוס היישר לקרקע במהירות של 300 קמ"ש.
איך נכנסים באמצע החיים לטירוף של צניחות ומצרפים גם את הילדים? זמי מסביר: "לפני 17 שנים אכלתי במסעדה וראיתי שם תמונה של מועדון צניחה. זה מיד עשה לי משהו. תמיד רציתי לצנוח, אבל זה לא קרה. פתאום, אחרי הביקור במסעדה, משהו בתוכי אמר לי לנסות. כשהגעתי למועדון אמרו לי שאני לא יכול לצנוח משום שאני בן 49 והגיל המקסימלי הוא 40. אבל אני התעקשתי ועשיתי זאת, וכך גם פתחתי את הדרך לצניחה לאנשים בגילי. הרי זה לא הגיוני שבן אדם בן 49 לא יוכל לצנוח. אחר כך כבר הספקתי לכהן במשך 12 שנים כמנהל האיגוד לצניחה חופשית בישראל".
איך הילדים נכנסו לעולם הזה?
"רון, הבן הגדול, התחיל בגיל 16. עם השנים הוא נכנס חזק לתחום ועבד כמדריך צניחה במשך כמה שנים. יש לו למעלה מ-1,500 צניחות. הבן הקטן הוא די חדש בעניין, השירות הצבאי לא אפשר לו להיכנס קודם, וזה קרה רק לא מזמן. היום יש לו למעלה מחמישים צניחות. לרון ולי יש מאות צניחות יחד, ולשלושתנו יצא לצנוח יחד בארצות הברית".
התחביב המשותף מחזק את הקשר?
"בטח, זאת חוויה מאוד חזקה, במיוחד כשאתה עושה את זה עם הילדים שלך. כשאני צונח עם רון, שנמצא ברמה מאוד גבוהה, זה כיף גדול. אנחנו עושים תרגילים ומשפרים מיומנויות. זה גם לא פשוט, צניחה יחד דורשת תיאום ומאמץ. בכל זאת, מדובר בנפילה במהירות של 300 קמ"ש. אבל אחרי שמסיימים צניחה זו תחושה מדהימה".
אשתך גם בעניין?
"לא, אבל היא לא מתערבת ומאפשרת לנו לעשות את מה שאנחנו אוהבים. זה יאמר לזכותה. היא לא מנעה מאיתנו להיכנס לעולם הזה. יש המון נשים שמאוד פוחדות ולא מאשרות, ובהחלט יש בזה משהו. אמנם זה לא מסוכן כמו שחושבים, אך אפילו לי היו פרפרים בבטן בפעם הראשונה שהבן שלי צנח".
הדור הבא גם ימשיך בתחביב?
"הלוואי והנכדים יצנחו, אני גם מאמין שזה יקרה".
משפחת ברקן: טרקטורון מעופף
גיל הוא גרוש ואב לאופיר (16) ולרון (9). בעבר שירת בחיל האוויר, משם הגיעה האהבה שלו לכלי טיס, ובשנת 1998 גילה את הטרקטורון המעופף ונדבק בחיידק. על הדרך הוא סחף איתו גם את שני בניו: אופיר כבר הספיק לצבור למעלה מ-100 שעות טיסה, ורון הקטן השלים לא מזמן 30 שעות באוויר.
"תמיד נמשכתי לאקסטרים ולעוף בטבע יחד עם הציפורים זה כיף גדול", אומר גיל. "אני שנים בתחום, והילדים שלי נשאבו לזה בטבעיות. אני והבן הבכור שלי טסים המון וזאת חוויה שאין כמוה. הוא גם מנחית מטוסי אולטרה-לייט במנחת, וכבר די ברור לנו מה הוא יעשה בצבא עם כל שעות הטיסה שצבר. אנחנו טסים המון יחד, חורשים את הארץ, ואין אבן שלא ראינו. הבן הקטן טס איתי מידי פעם, הוא אוהב לחפש ריגושים, נהנה מהדברים הכי קיצוניים".
איך התחביב המשותף משפיע על הקשר?
"אנחנו יוצאים לטוס בכל סוף שבוע, ובחופשים כמעט בכל יום. אם יש מזג אוויר יפה, אז לפעמים אחרי הלימודים, במקום ללכת לבאולינג אנחנו הולכים לטוס. זה חיבור מדהים ומאוד מקרב".
משפחת שניאורסון: סנובורד
תום, בן 19, גולש על סנובורד יחד עם אביו ארז (49) ואחותו בר (22) כבר כמה שנים טובות. "דוד שלי אורן הכניס אותנו לעניין", הוא אומר. "לפני שש שנים אני ואבא שלי עלינו איתו לחרמון וגלשנו על סנובורד בפעם הראשונה. זו הייתה חוויה מאוד מלחיצה, כי זה היה אחד הימים הכי סוערים שהיו בחרמון".
אבל הסופה הזאת ממש לא הפריעה להם להתאהב בשלג, ומהר מאוד מצאו לעצמם בני המשפחה תחביב חדש. "התאהבנו בספורט הזה ובכל החוויות שנלוות אליו: הנסיעות הארוכות לחרמון שכוללות לינת לילה בנווה אטיב, חופשות סנובורד משותפות בחו"ל, ובילוי עם כל המשפחה. אנחנו טסים כל שנה לחופשת סקי באירופה, ובחורף נוסעים לכמה ימים בחרמון".
באיזה שלב הצטרפה אחותך?
"בכל פעם שהיינו טסים לחופשת סקי, אמא שלי ואחותי היו מבלות באותו זמן בשופינג בניו יורק. לפני שנתיים היא הבינה שסנובורד זה יותר כיף משופינג וביקשה להצטרף אלינו".
התחביב המשותף מחבר ביניכם?
"כולנו התחברנו לזה כי זה לא רק הגלישה בסנובורד. יש כל כך הרבה דברים שנלווים לכך: לטוס ביחד כולם, לישון באותה בקתת סקי מעץ, לטייל בעיירה מלאת שלג - דברים שהיינו רואים רק בסרטי חג המולד אם לא היינו טסים לחופשות סקי. זה דבר שמאוד מחזק את הקשר".
משפחת שניאורסון לא מסתפקת רק בגלישה על שלג, ובימים החמים הם עוברים לסקי מים. "אני גולש וויקבורד כבר שש שנים. לאחר שנתיים הבנתי שאני מאוד מתחבר לספורט הזה והוא הפך להיות הרבה יותר מתחביב", אומר תום. "נכנסתי לנבחרת ישראל בוויקבורד, התחלתי להתחרות בתחרויות בארץ ולטוס לתחרויות בעולם. גם אבא שלי גולש סקי מים, הוא גולש על מגלש שנקרא טריקס, שמיועד בעיקר לסיבובים וסלטות. ואיך לא, אפילו אחותי בעניין, וגולשת בעיקר בכנרת".
ומה אומרת אמא על התחביב המשפחתי?
"היא בעיקר מעודדת".
משפחת צומקין: צלילה
אלכס הוא מהנדס במקצועו ואב לשלושה ילדים, נוגה (31), ואלרי (29) וניקול (16). לפני שלוש שנים הוא החליט בספונטניות לעבור קורס צלילה ולקח איתו את בנו ואלרי. "זה חלום שתמיד היה אצלי בראש, מאוד רציתי לעשות דבר כזה", מספר אלכס. "אל הקורס הגעתי יחד עם בני שגם רצה ללמוד לצלול, ובהמשך ניקול, הבת הקטנה, נכנסה גם לעניינים. מאז אנחנו צוללים יחד וצברנו יותר מ-60 צלילות משותפות במקומות שונים בארץ ובחו"ל".
איך התחביב המשותף מחזק את הקשר המשפחתי?
"זה כיף וזה מחבר, אבל יש לפעמים קשיים. כל אחד הוא בן אדם שונה וכאשר צוללים יחד צוללים כצוות, אז לפעמים יש ויכוחים. אבל בגדול זה מאוד מחזק".
בנוסף לתחביב הימי, מקפיד אלכס לטפח תחביב נוסף, אתגרי לא פחות. "אני וואלרי מטפסים על הרים יחד, דבר שגם מחזק מאוד את הקשר שלנו. נראה שאנחנו משפחה שכזו, ואנחנו נהנים ומרוצים".
משפחת בוטה: גלישת רוח
אדם, בן 28, העביר את ילדותו במים. כשהיה צעיר, אביו, רנטו (56), שימש כמציל בכנרת וההכרות הראשונה שלו עם גלשן רוח הייתה עוד כשהיה ילד קטן . "אלו הזכרונות שלי, אלו החיים שלי", הוא אומר, "כבר בגיל מאוד צעיר אבא שלי היה לוקח אותי על הגלשן. אני הייתי שוכב עליו מקדימה והוא היה נעמד מאחורי. זו חוויה מטורפת לילד, אלו זכרונות שלא שוכחים".
כאשר גדל נרשם לחוג שיט והחל להתמקצע. מאז הספיק להשתתף בתחרויות שיט מקצועיות, לייצג את ישראל בעולם, ובמקביל לפתוח מועדון שיט בשם סטארט פוינט. "לפתוח מועדון שיט היה הדבר הכי טבעי בשבילי", הוא אומר. "בכל יום אבי מגיע בצהריים למועדון שלי ואנחנו יוצאים לגלוש יחד. אנחנו לא מוותרים על זה. זה חלק מהחיים שלנו".
האהבה המשותפת לגלישה מחזקת את הקשר?
"זה מעבר לזה. כשאני ככה עם אבא שלי, גולשים יחד, זו הגשמת חלום בשבילו ובשבילי. גם לגלוש איתו, ולראות אותו כל יום שומר על עצמו, עושה ספורט ומשפר את איכות החיים שלו, זה דבר שמשמח אותי. ברור לי שהילדים שלי יגדלו לזה. זה חלק גדול ממי שאנחנו".
משפחת פוזננסקי: טיפוס הרים
יערון (35) הוא אביהם של מאי (10), תומר (6) ועידו בן ה-9 חודשים. הוא מטפס כבר ארבע שנים ולפני שנה וחצי הכניס לתחביב גם את שני ילדיו הבוגרים. "תמיד התעניינתי בזה", אומר יערון. "זה התחיל מסנפלינג ולאט לאט הגיע לטיפוס".
איך הילדים נכנסו לעניין?
"אנחנו גרים ברחובות ויש פה בעיר קיר טיפוס מלאכותי. לפני כשנה וחצי לקחתי אותם לשם כדי להוציא מרץ והם מאוד התלהבו. עוד שהם היו ממש קטנים שמתי לב ליכולות הטיפוס שלהם בג'ימבורי".
הטיפוס על הקיר המלאכותי הפך במהרה לטיפוס אמיתי בשטח. מועדון המטפסים הישראלי מארגן אירועי טיפוס שונים בארץ ולפני כשנה החליט יערון לצרף את בתו לאחד מטיולי הטיפוס של הארגון. "שאלתי אותה אם היא רוצה והיא מיד אמרה שכן", אומר יערון. "היה לה את כל הציוד המקצועי: רתמה, קסדה ונעלי טיפוס. נסענו לצפון, והיא הפכה להיות האטרקציה של הטיול, כולם צילמו אותה".
חצי שנה לאחר מכן החליט יערון לצרף גם את תומר לאחד הטיולים. "זה היה בחודש דצמבר והטיול נערך במדבר. ישנו שם בלילה והיה קפוא, אבל זו הייתה חוויה אדירה. בבוקר קמנו והתחלנו לטפס, אני מאי ותומר.
זה מדהים בעיניי ומאוד חיבר בינינו".
בשלב מסוים התחברה מאי גם לסנפלינג וביקשה מאביה להתנסות. "כשמטפסים צריך לדעת גם לרדת", מסביר יערון. "אחרי שהיא התאמנה בפארקים ליד הבית, יצאנו לטיול בנחל תמרים. יש שם ירידה בגובה של 80 מטר, שזה כמו בניין בן 30 קומות, והיא ירדה את הכל".
איך מגיבים החברים של מאי לתחביב הלא שגרתי?
"היא נתפסת כטום בוי. כשביקשו ממנה לעשות עבודה על חוויה בחופש הגדול היא אפילו לא פנתה אליי וכתבה בעצמה חיבור על טיפוס, והמליצה לכולם להגיע למועדון".
ומה חושבת אמא על התחביב המשפחתי?
"היא חיה עם השגעונות שלנו. לפעמים היא נלחצת, אבל טיפוס זה ספורט מאוד בטוח. אתה מאובטח עם ציוד מקצועי שנבדק ועומד בתקנים. צריך להבין את זה. מאוד כיף לנו, קיוויתי להגיע למקום הזה ואני שמח על כך. אני בטוח שגם הילד הקטן יצטרף אלינו שיגדל".
>> אם הם לא שכנעו אתכם להפסיק להיות הורים היסטריים, אולי האמא הזאת תצליח