הצילום הזה שתמעד את הצנחנים בכותל שינה את חיי מבלי שבכלל בחרתי, שאלו אותי או רציתי. אבא שלי הוא יצחק יפעת, הוא הצנחן שמחזיק את הקסדה, "הצנחן הבוכה" כפי שחלקכם מכנים אותו.

מאז ומעולם אבא שלי חי את הצילום. איני יודעת איך חיי היו נראים אילו התמונה הזו לא הייתה מצולמת. דוד רובינגר, הצלם,  עשה אמנם עבודה נפלאה אך אם תשאלו אותי כל אחד ששירת בצנחנים  במלחמת ששת הימים יכול היה להיות אותו צנחן בוכה. לטוב ולרע, אבא שלי היה שם בזמן הנכון וברגע הנכון לעם היהודי - כיבוש הכותל.

אני חושבת שאבא שלי מייצג בפני רבים את הישראלי של פעם, הצבר, שאוהב את הארץ שלו, מוכן ורוצה להלחם למענה. בלוריתו המתנופפת (היפה, אם יורשה לי לומר) לכדה את תשומת ליבה של אשתו של רובינגר והיא זו שאמרה לו שכדאי לפרסם את הצילום הזה. הוא בכלל תחילה התכוון לפרסם תמונות אחרות.

לא מעט זכרונות ותמונות ילדות שלי מעורבבות עם זכרונות של מורשת קרב, של אנשים שזיהו אותו ולא פעם בפגישות עם אנשים חשובים שפגש בחייו.

>> שינו את ההיסטוריה: תמונות המלחמה שנצרבו בזיכרון

רק בשבוע שעבר ציינו את יום השואה והגבורה וכעת עוד מספר ימים נציין את התקומה. רבים בפייסבוק כתבו זכרונות ומחשבות, ואם שואלים אותי, אני זוכרת כילדה שבאה טלוויזיה גרמנית לראיין את אבא שלי וביקשתי מהם שלא יקחו את אבא שלי. הוא לא אשם.

רעות עוזיאל עם אביה, יצחק יפעת (צילום: רעות עוזיאל, אלבום פרטי)
רעות עוזיאל עם אביה, יצחק יפעת | צילום: רעות עוזיאל, אלבום פרטי

בתור ילדה רציתי להיות איתו כמה שיותר. הגיוני, אני הבת הקטנה במשפחה, וזאת לא הייתה משימה פשוטה. אני זוכרת כילדה ראיתי חברי כנסת מתייעצים עם אבא שלי ובכלל לא הבנתי מה הם רוצים. הוא תמיד אוהב לבחון ידע כללי, תמיד צריך להראות שיש ידע על המדינה והמולדת. כיום אבא שלי מנסה לבחון את ילדי הגדול בן שלוש.

אני זוכרת כילדה קטנה את אבא חוזר הביתה עם מדים. הוא חי את הצבא ואת המדינה. גדלתי לצד המצלמות והתקשורת, בין אם ראיינו אותו או אדם אחר בעל חשיבות במשפחתי. תמיד חששתי וידעתי שכדאי להתנהג יפה, שכדאי להיות מכובדים, שכדאי להיות מנומסים, שכדאי להיות מאופקים.  גם כשאמי נפטרה חשוב להיות עם משקפי שמש ולנסות לא לבכות כי אנשים עלינו מסתכלים.

כך גדלתי לצל ראיונות רבים של אבא שלי לאומה. אמי זכרונה לברכה, נהגה לשבת עם אבא שלי לקראת ראיונות חשובים, שלא יחסיר פרטים. במלחמת ששת הימים הוא כבר היה במילואים, עלם צעיר בן 24, אשר לצד הקרבות הצליח ללוות לידה בכניסה לכותל ושם למעשה הבין שהוא בוחר להיות רופא נשים. אחרי המלחמה הורי נסעו לאיטליה שם התחיל את לימודי הרפואה ועבד כמאבטח של אבא אבן.

המשיך להתנדב

אבא שלי, נסע לא מעט בין אם בארץ ובין אם בעולם. תמיד בהתנדבות. הוא תמיד אמר שאין סיכוי שהוא יקח שקל כאשר הוא מספר סיפורים על חברים שהיו כאן והלכו. לא פעם הוא נסע לתת הרצאות ולהרביץ מורשת קרב בכל מיני מקומות, בסיסים וחורים נידחים. הוא אוהב את זה ובינינו אולי אני אפרש  זאת כצורך של כולנו, לזכות בהכרה ובאהבה, הצורך להרגיש חשוב, להרגיש שתרמת ונתת.

רעות עוזיאל מול צילום הצנחן הבוכה (צילום: רעות עוזיאל, אלבום פרטי)
רעות עוזיאל מול צילום הצנחן הבוכה | צילום: רעות עוזיאל, אלבום פרטי

אחד הפרטים שלא כולם יודעים, הוא שאבא שמר על קשר והתנדב במשך שנים רבות בצבא. גם כשהוא בהחלט כבר לא היה צריך כמו במלחמת לבנון השניה. היה כבר אדם מבוגר שמזמן עבר את גיל המילואים, אך לו זה היה ברור שהצבא מקום ראשון בחייו. הרבה לפני המשפחה.

ישראל השתנתה. פעם הייתה פה מציאות אחרת. מציאות של כבוד לדגל וכבוד ללוחמים. לי יש המון כבוד ללוחמים, אני באמת חושבת שבזכותם אנחנו פה, ועלינו להגיד להם תודה אבל בינינו לא פעם אומרים שדור הצעירים הוא לא מה שהיה פעם ואולי זה נכון. אני בחרתי לשרת כמורה חיילת, לא רציתי לשרת בצנחנים, לא רציתי שיגידו פרוטקציות, קשרים, היא כאן בגלל אבא שלה. שוב, כמו פעמים רבות בחיי בחרתי לנסות ולהוכיח מי אני בזכות עצמי ולא בזכות אנשים במשפחתי.

כאשר חיפשתי בן זוג לחיים, היה לי ברור שהוא חייב להיות אדם ששירת בצבא (אחרת אין סיכוי בעולם שאבא שלי היה מרשה שנתחתן) וכן עליו לתרום לצבא ולמדינה. לשמחתי, אבא שלי אוהב מאוד את בעלי, אך כמה לא מפתיע שגם הוא מגיע ממשפחה צבאית. גם כאשר התחתנו רב הכותל חיתן אותנו ולאחרונה כשעשינו חאלקה לבן שלנו, אין זה מפתיע שבחרנו לעשות זאת בכותל. הכותל אזוב ועצבת, הכותל עופרת ודם, הכותל מקום מקודש וחשוב, לכל עם ישראל, אך אצלי בלב יש לו פינה מיוחדת.