הורות-הליקופטר הפכה לתופעה עולמית. לדור ההורים שעוטף את ילדיו בצמר גפן, בטוח שהם מתנת האל לאנושות וחוסך מהם כל התמודדות לא נעימה אין כל כוונה רעה, אבל המחקרים חוזרים ומראים לנו שכמות הנזק שההתנהלות הזאת יוצרת היא פנומנלית: מתברר שהילדים גדלים כך חסרי ביטחון, מפונקים ואף נוטים לחרדות ודיכאון.

טרנד חדש, טרנד-נגד מובהק, יצא לדרך ומבקש מכל ההליקופטרים לחשב מסלול מחדש. להורים החדשים קוראים הורי מטוס הקרב, והם נוהגים בילדיהם ביד קשה יותר על מנת להבטיח שיגיע רחוק יותר. אף אחד לא יודע לומר בדיוק מתי ואיך הוטבע המושג ׳הורי מטוס קרב׳, אבל על פי אוסטין ראסק, מנתח נתונים מאוניברסיטת מיניסוטה, אנו עומדים לשמוע את הביטוי יותר ויותר. "האנלוגיה הזו להורים החדשים, משמעה הורים ששומרים יותר מרחק, מגיעים במהרה כשבאמת יש מצב חירום, ואז מתעופפים מהמקום."

ילד עצוב (צילום: By Dafna A.meron, shutterstock)
איך יהיו לו כלים להתמודד בעצמו? | צילום: By Dafna A.meron, shutterstock

"המילניאלים לא רוצים להיות הורי הליקופטר," אומר ג׳ק מקינון, המנטר טרנדים משפחתיים בחברת המחקר והייעוץ גרטנר. "הם יודעים שיש לזה תגית שלילית ותוצאות בעייתיות, והם סופגים הרבה חיצים בעקבות העובדה שגידלו אותם בצורה כל כך מוגנת. הם אומרים שזה בדיוק מה שהם לא רוצים עבור הילדים שלהם." מחקר של חברת גרטנר שפורסם לאחרונה מראה שההורים של היום מרגישים יותר בנוח לתת לילדים להצליח או להכשל מבלי להתערב בתהליך.

"מצאנו שכשישים אחוזים מההורים מתייגים את עצמם כהורי ׳גידול חופשי׳, שנותנים כמה גבולות כלליים, אבל יותר חופש לצאת ולחקור את העולם," מספר מקינון. "הם קראו את המחקרים ומבינים כמה חשוב לתת לילדים מבנה יציב, אבל גם חופש על מנת שהיצירתיות לא תפגע. הם רוצים לגדל ילד סקרן ואמיץ."

שומרים מרחק, מצילים רק כשחייבים ואז מתרחקים

לינדזי וינסנט מזדהה עם ההגדרה אם מטוס קרב, ומגדלת כך את שלושת ילדיה. "אנחנו רואים את התוצאות של ההחלטה הזו, אותה עשינו בעלי ואני במודע," היא מספרת. "אנחנו מסבירים לילדים את הציפיות שלנו מהם אבל מצפים מהם גם לפתח קול אישי, חשיבה ביקורתית ולעשות בחירות עצמאיות. העולם לא פשוט, ועליהם לדעת כיצד להתמודד עם האתגרים שיגיעו. הם יהיו מוכרחים להתמודד ולחיות עם התוצאות של מעשיהם."

>> הורי הליקופטר? אתם הורסים לנו את העולם

עצמאות היא שם המשחק, והילדים האלה מתמודדים בעצמם עם מורים, מאמנים וחברים, אלא אם דרושה התערבות חיצונית. "לפעמים קשה לא להתערב," מספרת וינסנט. "בשנה שעברה הבת שלנו שכחה להירשם בזמן לקולג׳. יכולתי להרים טלפון ולפתור את זה, אבל עצרתי את עצמי. לימדנו אותה להתמודד עם דברים בעצמה בעזרת עבודה קשה ואחריות, ובסוף, אחרי הרבה דמעות, היא פתרה את זה בעצמה. בפעם הבאה היא תהיה הראשונה בהרשמה."

_OBJ

ההמנעות מסכנות, והתערבויות היתר של ההורים בחיי הילדים, ההיפר-ונטילציה ההורית, כך זה מכונה בין המומחים, מייצרת מבוגרים קונפורמיסטיים יותר. "בחנו הורים לפעוטות ומצאנו אינספור סיטואציות בהן יכלו לתת לילד להנהיג, ובמקום זה התערבו ועצרו אותו," אומרת ניקול פרי, חוקרת מהמכון להתפתחות הילד של אוניברסיטת מיניסוטה. "ראינו הורים שמונעים מילדים סיטואציות מאתגרות רגשית, או פותרים אתגרים עבור הילדים, עושים במקומם דברים שהם אמורים לדעת לעשות. הורים כאלה מתקשים לבנות בילדים ביטחון ועצמאות. הכוונות לרוב טובות, אבל ההתערבות המיותרת מונעת מהילדים גם הצלחות גדולות וגילויים, לא רק סכנה. ההורים חייבים להבין שהעצמאות מביאה איתה גם ביטחון רב יותר בעולם עבור הילדים, כשההורים לא לצדם. בסופו של יום, ההורים לא יהיו שם כשהילדים ילמדו באוניברסיטה, או ביום העבודה הראשון שלהם. אני אוהבת את הילדים שלי, אבל לא מתכוונת להחזיק להם את היד בכל צעד כשיהיו מבוגרים."