ב-7 באוקטובר רס"ן אברהם חובלאשוילי ז"ל, סמג"ד קרקל, יצא מביתו לאזורי הלחימה בדרום. הוא הסתער על המחבלים, הציל מבלים ממסיבת הנובה, אך לבסוף נפל בקרבות. הוא הותיר אחריו תינוקת בת שנה וחודשיים ואת אשתו שושי, שרק שבועיים לפני נפילתו גילתה כי היא בהיריון שני. את ההיריון והלידה עברה לבד.

"זה מורכב מאוד. פיזית אני בסדר, אבל נפשית זה קשה. השמחה מהולה בעצב", תיארה שושי הבוקר, "הוא זכה לדעת שאני בהיריון. שבועיים לפני שהוא נהרג גילינו על ההיריון. שבוע לפני שנהרג זכינו לשמוע את הדופק בפעם הראשונה ביחד. לצערי הוא לא זכה לדעת אם זה בן או בת, אבל הספיק להחליט שזה יהיה בן והספיק לתת לו את השם - אימרי. אני הוספתי אברהם, על שם אבי. אימרי אברהם. עוד לפני שנכנסתי להיריון בכלל הוא החליט שהילד הבא יהיה בן ונתן לו את השם. אני מרגישה שהנשמה שלו ידעה שזה מה שיקרה, הכינה את עצמה ואת השטח. הוא השאיר לי את הצוואה הקטנה הזאת, של לקרוא לו בשם שהוא רצה ובחר".

עברת את ההיריון לבד. עד כמה זה קשה?
"זה מאתגר ברמות. כשאבי נפל הייתי בשבוע 8, שזה ממש בהתחלה. אף אחד לא ידע על ההיריון חוץ מאמא שלי. לחוות את ההיריון לבד, תוך כדי האבל הזה שמהול בשמחה, זה קשה. ההיריון זה מה שנתן לי את הכוח לעמוד על הרגליים".

איפה היו האתגרים הכי גדולים?
"בדברים הכי פשוטים, כמו ללכת לעשות בדיקת אולטרסאונד. זה היה מאוד קשה לראות שם את כל הנשים עם הבעלים שלהן, ואני לבד או עם חברה. אין כמו ללכת עם הבעל. הדברים הקטנים היו הדברים הכי קשים".

ספרי על הלידה עצמה.
"הלידה עצמה עברה מאוד מהר ובטוב. דודה של בעלי ליוותה אותי במהלך כל ההיריון. איך שהוא נהרג אמרתי לה: 'אבי נהרג, אני בהיריון ואת הולכת להיות במקומו בלידה'. מצד אחד היא קיבלה כאפה, מצד שני בשורה משמחת. הלידה עצמה הייתה מאוד קשה נפשית. הייתי רק בראש של: בואו נסיים עם זה. מבחינתי זה היה עוד שלב שהייתי צריכה לעבור בכל התהליך ההזוי והמטורף הזה. עוד לא קלטתי בכלל, המוח עוד לא עיכל שאבי לא פה, שהוא לא יחזור לעולם לצערי - ושלא יזכה להכיר את הבן שלו שנולד".

בתוך חדר הלידה, הרגשת את אבי איתך?
"הרגשתי אותו, כן. איך הוא היה מגיב עכשיו, מה הוא היה עושה. דמיינתי אותו עומד לידי, מחזיק את היד, תומך ומעודד. אלה הדברים שעזרו לי נפשית לעבור את הלידה הזאת. את הלידה הראשונה עברתי איתו ביחד, רק אני והוא. לא רציתי אף אחד אחר. נזכרתי בלידה הראשונה שהייתה החוויה הכי טובה בחיים שלי, כי הוא היה לצדי, איתי".

היו רגעים שהצלחת לחייך?
"לא הצלחתי לחייך כי חסר משהו, כי זאת מועקה שיושבת בלב. ככל שהזמן עובר ושדברים טובים קורים, המועקה הולכת וגדלה עוד יותר. בהתחלה לא באמת הצלחתי לחייך כמו שאישה אחרי לידה אמורה לחייך, למרות שזה רגע מאושר מאוד. לאט לאט הצלחתי לחייך. אימרי אברהם הקטן מצליח לתת לי נחת ואושר. אני אומרת תודה על הדברים שנראים הכי מובנים מאליהם, כי מבחינתי ההיריון הזה לא מובן מאליו בכלל".

את אמא לשניים. רומי הקטנה מבינה משהו מהסיטואציה הבלתי נתפסת הזו?
"לא חושבת שהיא מבינה, היא קטנה, בת שנה וחודשיים. כשהוא נהרג היא הייתה בת חצי שנה, ככה שאין לה יותר מדי זיכרונות איתו. אני כן מראה לה תמונות ואומרת לה: זה אבא. כל בוקר לפני שאנחנו הולכות לגן, אנחנו עוברות ליד התמונה שעל המקרר, אומרות בוקר טוב לאבא ונשיקה לאבא. היא מסתכלת על התמונות ואומרת: 'אבא, אבא'. מצד אחד זה נותן לי נחת שהיא מצליחה לזהות את אבא שלה, מצד שני זה צובט לי בלב כי היא מדברת לתמונה ולא תזכה לגדול עם אבא שכל כך אהב אותה. הוא היה האבא הכי מושלם שיש".

מי עוזר לך עכשיו? מי עוטף אותך?
"המשפחה, החברים. עושים עליי משמרות, כל פעם מישהו אחר בא ועוזר לי. עוזרים לי בלילות. ברוך השם אני מסתדרת, אפילו שזה קשה ומאתגר. זו החוויה הכי טובה שיש".