זו הייתה טרגדיה איומה. באוגוסט 1981 איבדה גפן חובה את אמה בתאונת דרכים, ואביה נפצע באורח קשה. מי שלקחה אותה אליה באותם רגעים איומים הייתה אחות בבית החולים, שטיפלה בה במסירות יוצאת דופן – היא חיבקה אותה, לקחה אותה אליה הביתה ואפילו הביאה לה נעליים.
כמעט 40 שנה לאחר מכן, גפן פנתה אל מערכת "פאולה וליאון", כדי שינסו לעזור לה למצוא את אותה מלאכית. "אני רוצה להגיד לה תודה. כי בעצם ברגע כל כך משמעותי וכבד היא נתנה לי חום. רגע של מעבר בין החיים שלפני לחיים שאחרי. הייתי רוצה שהיא תספר לי איך הייתי, איך התנהגתי, אם חיפשתי את אמא שלי. החום שהיא נתנה אפשר לזה להיות משהו אנושי וחם זה כמו חור שחור של חוסר ידע על הרגע הכי קריטי בחיים".
המעשה הזה ממשיך לרגש את גפן. איך לוקחים תינוק שאתה לא מכיר הביתה?".
אחת האנשים שצפו בגפן הייתה דינה פיינבלט, מנהלת הסיעוד בבית החולים הלל יפה, שהחליטה לצאת לעבודת בילוש. "עבדתי בחדר מיון במשך עשר שנים, אבל התחלתי מספר שנים יותר מאוחר. התרגשתי מהסיפור. אמרתי שאין מצב שאני לא מצליחה למצוא מי הם אנשי הצוות שעבדו לפני שאני התחלתי לעבוד בבית החולים. טילפנתי למי שהייתה ב-81 אחראית חדר מיון. כתבנו שמות, והתקשרנו לאנשים כדי לבדוק אם זכור להם האירוע הזה. הצלחתי לאתר את השם של אותה אחות: לבנה אבן פז".
אבן-פז, שחיכתה מאחורי הקלעים, נכנסה כדי לפגוש את גפן ההמומה. במשך 35 שנה היא עבדה בבית החולים, וכבר 12 שנים היא בגמלאות.
מתברר שלבנה צפתה בתכנית שבה גפן סיפרה את סיפורה, ומיד הבינה במי מדובר. "כל הזמן הייתי איתך, ואת היית איתי, וחיבקתי אותך", היא סיפרה, מחניקה את הדמעות. "היית שקטה, המומה. אני לא זכרתי שהיא הייתה בת שנה וחצי. אני זוכרת שתמיד היית על הידיים, או שהייתי מוליכה אותך מחוץ למיון. ארגנו אוכל בשבילך. דווקא את הנעליים אני לא זוכרת. יכול להיות שארגנו ממחלקת ילדים. יש אנשים שגרים קרוב למיון, היו מביאים מהבית".
ללבנה עצמה יש סיפור מרגש, אותו היא מזכירה רק ברמז. "לנו לא היו ילדים בתקופה הזאת, היינו בתהליכי אימוץ. נתתי לה את כל מה שהייתי רוצה בשביל עצמי".
היא גם מתקנת מעט את מה שגפן זוכרת על האירוע. היא לא לקחה אותה אליה הביתה ללילה שלם אלא לכמה שעות. "רציתי לקחת אותה לכמה ימים, לא רק לכמה שעות. היא הייתה כזאת חסרת אונים, ובמיון סוער, ועם טרגדיה כזאת. לא היה הרבה מה לעשות, רק לגונן עליה. ובכל זאת, יש נהלים, וחוקים. זה לא פשוט לקחת ילד בריא הביתה".
גפן הנרגשת לא מצאה את המילים. "אני רוצה להגיד לך תודה", היא אומרת ללבנה. "זה לא מובן מאליו שמישהו אוסף אליו תינוק בגיל כל כך מורכב, עם סיפור כל כך מורכב".
לבנה, מצידה, לא זוכרת את הכל, אבל זוכרת שהיו אנשים שהתרשמו מכך שלמרות העומס בבית החולים, והמחסור בצוות, אחות שומרת על התינוק. "בצניעות, עשינו את מה שמוטל עלינו, לשמור פיזית ונפשית על אותה מטופלת - תינוקת חסרת אונים, אין דבר יותר גדול".