אישה עצובה
רבע מיליון צפו בשאלה, רק 17 ענו בפתיחות לב
אחת הפרות הקדושות האחרונות שעוד נותרו לנו בעולמנו הפרוע והכאוטי היא העובדה שילדים זה שמחה. גם ילדים שהגיעו לעולם שלא לאחר תכנון קפדני הופכים לברכה גדולה, והקונצנזוס גורס כי מדובר אולי בדבר קשה ומאתגר, אך לעולם לא במשהו שמישהו עומד להתחרט עליו. אתר חברתי המעלה שאלות ותשובות אנונימיות בשם ׳קואורה׳ החליט לאתגר את המשתמשים בשאלה הלא פשוטה: איך זה להתחרט על כך שהבאת ילדים? התשובות הכנות והמפורטות מרתקות.

השאלה נצפתה באתר מעל רבע מיליון פעמים, אך רק 17 איש ענו עליה, באריכות ומחשבה מרובה. ״זה הסיפור האישי שלי ואני לא מדברת בשם אחרים״, כתבה משתמשת בשם ויקטוריה. ״תכננתי את ההריון שלי, וחשבתי שאני רק רוצה תינוק. הייתי מאוד נואשת והתחתנתי עם הראשון שרצה לעשות אתי ילדים, כשבראש ידעתי שאני עושה החלטה לא טובה. ההריון היה קשה, לא יכולתי לעבוד בגלל כאבים, אבל הייתי נרגשת. הדחף הביולוגי היה עצום והתעלמתי מכל הדגלים האדומים שבעלי לשעבר נופף לעברי. מצאתי את עצמי נשואה לאדם שאני לא אוהבת, שהוא שקרן פתולוגי, מתעלל ושתלטן, וגם אידיוט מוחלט. לא היה לנו דבר במשותף. עכשיו הייתי גם אם לתינוקת קטנה. לא הייתי מוכנה לאמהות. חשבתי שאני יודעת מה אני עושה, כי אני דודה מעולה, אבל לא. עם הזמן שקעתי למצוקה כלכלית. אני בטוחה שיש אנשים ששקעו למצוקה כלכלית בעקבות ילדים ולא מתחרטים על כך שהביאו אותם אבל עבורי זו היתה טעות. אני אוהבת את בתי ומשתדלת להיות אם טובה, אבל לא מצליחה להתנער מתחושת החרטה. אם משהו יקרה לה, אי אפשר יהיה לנחם אותי. אם תמות אמות גם אני, ואני מרגישה אשמה כי אני לא האם שמגיעה לה. גם אם אני עושה הכל נכון עבורה, והיא באמת אדם נהדר, אני עדיין מרגישה אשמה על כך שאני מתחרטת שהפכתי לאם. זה לא כי כשלתי כאם, זה לא נכון, אלא כי אני לא רוצה להיות אמא. בתי לא יודעת שאני מרגישה ככה. אני מסתירה את זה היטב״.

״לידת בני הכניסה אותי למעגל של זעם ודכאון״, סיפר אב אנונימי. ״לפני שבני נולד הייתי זה שתמיד משחק עם כל הילדים במסיבות. לא רציתי ילד משלי וכך גם אשתי, עד שבגיל 40 היא הרגישה דחף בלתי נשלט להביא ילדים. לאחר כמה סבבי הפריות היא נקלטה, ונולד לנו בן חמוד ובריא. אני מיד טבעתי בתהומות דכדוך וזעם כלפיו. הדיכאון היה חריף והזדקקתי לתרופות. ידעתי שאני לא מעוניין באבהות באופן עמוק. הילד הרס את כל הספונטניות והגמישות. היה צורך בתכנון לכל דבר ובננו היה כמו כל הילדים הקטנים, ודרש השגחה מסביב לשעון. כל החברויות שלי עמדו בצד, הפסדתי הרבה הזדמנויות בעבודה. כשבני גדל המצב השתפר, אבל אני עדיין מתקשה להתמודד עם הזמן שעובר בפעילויות חסרות טעם, כמו לקחת אותו לחוגי קרטה ושחייה, טיולי כיתה ופגישות עם חברים. אלה דברים שכמעט כל הורה שונא, אבל רק מעטים אומרים על זה משהו. המטפל שלי אמר שמעטים מודים בכך שהם שונאים להיות הורים. גיגלתי את הנושא, ומצאתי שיש אנשים כמוני בכל מקום. אנשים שהפסידו בקרב לעייפות ומלאי חרטות. למרות הרגשות, אני הורה טוב ואוהב לבני. הלוואי שעוד אנשים היו מספרים על התהליך ומודים שהם לא נהנים מגידול ילדים. השקר הזה, לעשות כאילו אתה נלהב ממשהו שאתה שונא, זה הופך לכלא וזה יכול להרוס אותך".

״אני מתחרטת שהבאתי ילדים כי זאת עבודה ממש ממש גדולה, ולא הייתי בנויה לה״, אומרת משתמשת נוספת שכיום לא בקשר עם בתה. ״הלוואי שלא היייתי משקיעה כל כך הרבה מרץ בגידול שלה. היא מאשימה אותי בכל. מנת המשכל שלה נמוכה משלי, כמו של אבא שלה, והלקח פה הוא לחשוב היטב לפני שמתערבבים בבריכת הגנים של אדם אחר. הייתי בת 18 כשפגשתי את אביה והייתי עסוקה יותר במראה שלו מבשכל. עשיתי הכל בשבילה כל חיי, ואני מרגישה שבזבזתי בכך הרבה מאוד משאבים. כשקיבלתי את התרחקותה של בתי פתאום גיליתי אפשרויות חדשות. הייתי שמחה אילו לא הבאתי ילדים. אני מקנאת באנשים שהחליטו לא לעשות את זה״.

>> "לא מסוגלת לטפל בעוד ילד": וידויה של אם לילד אחד ורק אחד במדינת ישראל