לפני 25 שנים השתנו חיי וקיבלתי לחיקי מתנה נפלאה ומיוחדת ולאחריה מתנה נוספת. חייתי אז באלסקה שבארצות הברית. בין הלידה השישית ללידה השביעית שלי, היו לי שתי הפלות. התפללתי לקב"ה שאני לא יכולה לעבור עוד הפלות ושיזכה אותי בילד חי. הילד החי שזכיתי בו היה אביחי. תחילת ההיריון הייתה קשה. הקאתי במשך 16 שבועות ולא ידעתי מדוע. עשיתי הרבה בדיקות והתוצאות היו בסדר, דבר לא בישר על כך שאני עומדת ללדת ילד עם תסמונת דאון.

במקצועי אני מיילדת, ובלידה ראיתי שאוזניו של אביחי מקופלות. ידעתי שזה סימן לתסמונת דאון. שאלתי את המיילדת אם הילד שלי עם תסמונת דאון. היא הסתכלה, בדקה, ולא ראתה כלום. היא רק אמרה: "מה זה משנה כרגע? קחי אותו הביתה, תאהבי אותו ויהיה בסדר". אני זוכרת שחברה אמרה לי ש"אם הקב"ה רוצה להכניס ילד תסמונת דאון למשפחה, אז אנחנו הכתובת הנכונה ביותר". כשבוע אחרי הלידה התגלו לאביחי בעיות בלב שהצריכו ניתוח לב דחוף.

ידעתי שילדי תסמונת דאון אוהבים מוזיקה והבאתי לצוות בית החולים ווקמן שהיה אז מוצר חדשני במיוחד, וביקשתי מהם שישמיעו לו מוזיקה בחדר הניתוח. בנוסף לכך ביקשתי מהצוות שידבר כל הזמן עם אביחי. אחרי ארבעה ימים חזרנו הביתה. אחרי שאביחי עבר את ניתוח הלב בהצלחה, הודיתי גם אז לבורא עולם שהילד שלי נשאר חי. זה כבר היה בבחינת נס בעבורי, לא הייתי זקוקה יותר לכלום. עצם העובדה שאביחי נולד עם תסמונת דאון היתה ענין משני ושולי מבחינתי.

הרבה הורים עוברים התמודדות לא קלה כשרופא הילדים בא לבשר להם שהתינוק לוקה בתסמונת דאון. לי לא היה את כל זה, לקחתי אותו הביתה כמו כל ילד רגיל, היה לי שבוע לאהוב אותו בלי לדאוג לכלום, ורק אז נודע לי. אבל אז הוא כבר היה אביחי. הילד האהוב שלי. החברות והשכנות עזרו לי מאד. הייתה לי חברה מקסימה שאמרה: "תראי כמה הוא יפה, יש לו עיניים חומות ופה מתוק." היא בחרה להסתכל על הטוב שבו ולא לראות מול העיניים את כל המאפיינים של התסמונת.

הבנתי שכדי שיהיו לאביחי חיים משמעותיים, הוא חייב מישהי כמוהו

אני זוכרת שפגשתי אם שסיפרה לי שנולדו לה תאומים עם מחלה גנטית חמורה ושניהם נפטרו בגיל 18. שאלתי אותה אם לא היה לה קשה לגדל שני ילדים עם אותה מחלה והיא השיבה לי שהתאומים סיפרו ביומן המשפחתי עד כמה היה להם טוב ביחד, עד כמה הם תמכו זה בזה, עד כמה זה נכון היה שהם נולדו יחד ולכל אחד היה לצדו מישהו שדומה לו. הסיפור טלטל אותי. הבנתי שכדי שיהיו לאביחי חיים משמעותיים, הוא חייב מישהי כמוהו לצדו, "תאומה". ואז עלה בראשי לאמץ ילדה שתהיה חברה לחיים בעבור אביחי.

זמן קצר אחר כך, פנינו לארגון שמטפל בהפניית ילדים מיוחדים למשפחות. הם תיווכו לנו משפחה שהגיעה אלינו ביום הולדתו הראשון של אביחי. לפגישה הופיעו ההורים, הסבתא, אח בן ארבע ותינוקת עם תסמונת דאון, בת תשעה ימים. הם דפקו בדלתנו בשעה 10 בבוקר ובשעה שתיים וחצי בצהריים מצאתי את עצמי עם תינוקת, שהחל מאותו רגע הפכה להיות תחת אחריותי.

_OBJ

קראנו לה קרן ומאותו הרגע הם החלו צועדים יחד במסלול החיים המפותל והמפתיע. כשאביחי היה בן ארבע וקרן הייתה בת שלוש עלינו ארצה. את שנות לימודיהם בבית הספר הם עברו בבית הספר "צהר לטהר" של ארגון "צהר הלב" המפעיל מוסדות חינוך עבור ילדים עם צרכים מיוחדים. כשהילדים בגרו הבחנתי שנוצר בניהם חיבור שהוא יותר מחיבור של אח ואחות.

כשפניתי ל"צוהר" ואמרתי שאני רוצה לחתן את אביחי עם קרן, הם התקשו להאמין שזה יצליח. אני האמנתי שהם מסוגלים לזה והרגשתי שהם זכאים להתחתן כמו כל בני האדם. יש להם צורך, גם אם יש להם מוגבלות. פסיכולוגית ביה"ס התחילה לקחת אותם לשיחות וראתה שיש חיבור ביניהם ותקשורת נפלאה. לפני שלוש שנים באו קרן ואביחי בברית הנישואין. הייתה זו חתונה מרגשת מאין כמוה. שני ילדיי, שלשניהם מוגבלות דומה נישאו. ההדדיות שיש ביניהם מעוררת השראה. הוא הולך לבית הכנסת לקידוש ומביא לה עוגה והיא מאושרת. אחרי שקרן ואביחי נכנסו למערך הדיור של "צהר הלב", הם חצו את כל הציפיות שלנו. הם כל הזמן גדלים ומתפתחים ורוצים להתקדם הלאה. הם פשוט מאושרים.