"אני מאמינה בניפוץ סטיגמות וחשיפה, מעולם לא הסתובבתי עם אות קין של חולת נפש", אומרת פלורנסיה רבלסקי סרור (36) ממושב רמות, "כשהעליתי פוסט במאמאצחיק וסיפרתי על מה שעברתי, רציתי להעלות את המודעות ולהרים לנשים שעברו את זה. בשבילי חשיפה היא סוג של ריפוי".
לפני שלוש שנים פלורנסיה הייתה במקום אחר, מקום בנפש שנמצא מעבר להרי האופל. היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי בשל פסיכוזה שחוותה אחרי לידה. עד שהעלתה את הפוסט וקיבלה פניות מנשים שעברו חוויה דומה, הייתה בטוחה שזה קרה רק לה. היום היא יודעת שאמנם מדובר בחוויה נדירה, אבל היא לא לבד.
בגיל 29 פלורנסיה, שנולדה בארגנטינה וגדלה בקיבוץ אורטל, אובחנה לראשונה כסובלת ממאניה דפרסיה. במשך שנתיים וחצי היא נעה בין אפיזודות קצרות של מאניה לדיכאון ממושך. "הלכתי לפסיכיאטר רק כשהייתי בדיכאון ולכן אבחנו אותי בהתחלה כסובלת מדיכאון קליני. בגלל שאני אדם שמח באופן כללי עם המון אנרגיה ושמחה, הקו בין המאניה לשמחה היה אצלי דק מאוד".
איך המאניה באה לידי ביטוי?
"בזבוז כספים, דיבור לא ברור, קופצת מנושא לנושא. כשהייתי במאניה מגנטתי מלא אנשים, היו המון חברים וגברים, הכול עם עוצמות חזקות, ואת מרגישה שאת יכולה לטרוף את העולם".
לאחר עוד אפיזודה של דיכאון ושוב מאניה שהפכה לפסיכוזה, אושפזה פלורנסיה בגיל 29 במזור בעכו, ו"בזכות" ההתקף הפסיכוטי אובחנה במאניה דפרסיה.
כשהיא מתבקשת לעמוד על ההבדלים בתחושותיה בהתקף של מאניה מול פסיכוזה, היא משיבה: "במאניה אתה החבר הכי טוב של אלוהים ובפסיכוזה אתה כבר אלוהים. זה שיגעון מטורף, אתה באמת לא מחובר למציאות. המאניה פרצה לי כי החלום שלי היה להיות שחקנית, אחרי שנרשמתי לבית ספר משחק מול מצלמה, בין הסוכן לאודישנים, זה פרץ".
לאחר אשפוז של כמה חודשים בבית החולים הפסיכיאטרי, פלורנסיה הייתה צריכה להתחיל לעכל את הטייטל החדש. "לצאת מבית משוגעים ולחזור לחיים הרגליים זה הכי קשה בעולם", היא מספרת, "אחרי פסיכוזה לא יכול שלא להגיע דיכאון, אתה מבין שאתה לא אלוהים אלא כלום ושום דבר. אמנם הפעם לא היו מחשבות אובדניות, אבל הרגשתי כאילו הנשמה עוזבת את הגוף ואני חיה בתוך גוף מת".
"במאניה אתה החבר הכי טוב של אלוהים ובפסיכוזה אתה כבר אלוהים. זה שיגעון מטורף, אתה באמת לא מחובר למציאות. אחרי פסיכוזה לא יכול שלא להגיע דיכאון, אתה מבין שאתה לא אלוהים אלא כלום ושום דבר"
לאחר תהליך שיקום ארוך חזרה פלורנסיה לעמוד על הרגליים, הורידה במשקל, חזרה לאהוב את עצמה והפכה למדריכת שיקום וחונכת פגועי נפש, "כי אין אדם שיכול להבין אותם ולעזור להם יותר ממי שחווה את זה", היא אומרת. במהלך השנים הבאות הכירה את בן זוגה ניסים, הייתה בטיפול תרופתי שאיזן אותה וגם נכנסה להיריון.
הוא הסתכל עליי ואמר "משהו לא בסדר איתך"
"במהלך ההיריון אי אפשר לקחת את התרופה שמאזנת מצבי רוח כי היא מסוכנת לעובר, זהו למעשה הטיפול התרופתי הכי חשוב לסובלים ממאניה דפרסיה", היא מדגישה, "אבל גם אומרים שלבחורה עם מאניה דפרסיה ההיריון זו התקופה הכי יפה בחיים. אז ויתרתי על המאזן ונשארתי עם התרופה האנטי פסיכוטית שעוזרת גם לדיכאון. ההיריון היה באמת התקופה הכי טובה בחיי, אהבתי את מה שמתחולל בגוף שלי".
בשל העובדה שפלורנסיה הייתה מאוזנת במשך שנים ואף הפכה בעצמה למדריכת שיקום, היא הפסיקה ללכת באופן קבוע לטיפול פסיכיאטרי, מה שהתברר בדיעבד כטעות. "אם הייתי הולכת הייתי יודעת שיש פסיכוזה אחרי לידה, ושהיא עלולה להיות הרבה יותר קיצונית ממה שהכרתי עד כה".
חוויית הלידה של פלורנסיה הייתה נפלאה. כיוון שחששה מאוד מהתפרצות מאניה או מדיכאון אחר הלידה, החליטה שהיא מקפידה על שבע שעות שינה בלילה ועל תזונה טובה ולכן בחרה שלא להיניק. "דיכאון לא היה אבל הייתה שמחה גדולה שלא הפסיקה. למי שיש מאניה דפרסיה הריון ולידה זו חוויה אלוהית שיכולה לגרום לפסיכוזה. הייתי אמא קולית והכול היה בסדר, אבל ריב גדול שהיה לי עם ניסים ערער אותי מאוד. ניסים טס לחו"ל כשהתינוק שלנו בן היה בן חודשיים. הייתי אצל אמי במשך שבוע, שבו כמעט לא ישנתי. יצאתי עם חברים בכל ערב ובן העיר אותי מוקדם בבוקר. המאניה התחילה, אבל בקטנה. כל הזמן רציתי להיות עם חברים שלי. כשניסים חזר מחו"ל הוא הסתכל עליי ואמר 'משהו לא בסדר איתך'. המבט שלי בעיניים היה שונה, הוא מעולם לא ראה אותי במצב פסיכוטי, הוא פשוט הרגיש שמשהו קורה. אפשר לזהות שיגעון".
את הרגשת שמשהו לא בסדר איתך?
"כשהגעתי להוריי הם לקחו אותי לשיחה ואמרו לי שאני לא בסדר. מבחינתי כולם היו משוגעים, הייתי כבר ב'היי'. לא הסכמתי להתאשפז וגם לא לקחת את מאזן מצב הרוח. היום אני מבינה שזו הייתה פסיכוזה. בפעם הבאה שאני יולדת, מיד לאחר הלידה בבית החולים אקח את המאזן".
פלורנסיה מספרת שלאחר שכנועים התרצתה לראות פסיכיאטר, וזה שלח אותה לדרכה עם שני קלונקס והמלצה לחזור למאזן. בהמשך הסכימה ללכת לבית מאזן, לקבל עזרה בבית ולהיות בטיפול רגשי. "בינתיים לא לקחתי את המאזן והמאניה המשיכה לעלות. החליטו לאשפז אותי בבית של תקווה, זה היה קורע לב להיפרד מהתינוק שלי כדי לגור בבית מאזן. אחרי שבוע וחצי המאניה הפכה כבר לפסיכוזה. כשהגעתי לסופ"ש הביתה, האנשים שהכי קרובים אליי בעולם – ניסים ואמא שלי – הפכו לאויבי חיי. לא הייתי מחוברת בשום צורה למה שקורה סביבי. שמעתי שירים ושרתי לילד שלי בקולי קולות, ואמרתי לניסים שאני עוזבת אותו".
את מה שקרה בבית המאזן פלורנסיה לא ממש זוכרת, אך נאמר לה שחוללה שם בלגן שלם, לא נתנה לאף אחד לישון והשפיעה על דיירי המקום. "כשאתה בשיגעון אתה במקום אחר, אתה יודע ורואה דברים, כל החושים שלך חדים, אמרתי לאנשים דברים על הילדות וההורים שלהם בלי שהם סיפרו לי. בבתי משוגעים אנשים מתקשרים ומדברים עם רוחות. לכן שמים אותם בבתי משוגעים, כי מפחדים מזה".
לאחר שהובהר לה שאם היא רוצה להישאר עליה לקחת מינון גבוה יותר של תרופות, החליטה לברוח לתל אביב. "הם היו חייבים לפתוח לי את הדלת מבחינה משפטית, ועדכנו את המשפחה שלי שברחתי. בינתיים הלכתי לאקס שלי, שעליו אני סומכת, ומזל שהלכתי אליו, הוא שמר עליי והודיע מיד למשפחה שלי. בינתיים הגיעו חברות שלי ואבא שלי לביתו של האקס וניסו לשכנע אותי לראות פסיכיאטר, ולא הסכמתי. כשהיינו בחוץ ראיתי מד"א ומשטרה והבנתי שבאו לקחת אותי. רצתי במהירות מטורפת מהבימה לכיכר המדינה, עשיתי את זה בעשר דקות. כשאתה בפסיכוזה יש לך כוחות מטורפים. האקס שלי רץ אחריי כל הדרך ועשו לי איכון על הטלפון".
משום שבישראל לא ניתן לאשפז בכפייה אדם בבית חולים פסיכיאטרי כל עוד אינו מסוכן לעצמו או לסביבה, אחותה של פלורנסיה פנתה למשטרה וטענה שפלורנסיה תקפה אותה. "זה כמובן לא היה אמיתי, ואחר כך היא ביטלה את התלונה. מהרגע שהמשטרה תפסה אותי והעבירה אותי לבית החולים, הסכמתי לכל דבר, כי הרגשתי שיש לי תפקיד בעולם ורציתי להגיע לבית חולים מזרע כדי להציל את כל האנשים".
"אמרתי לו כל הזמן שאני אוהבת אותו ושהוא שלי ולמרות שלא הרגשתי כלום לא הפסקתי להגיד לו ופעלתי על אוטומט. חשבתי שאני האמא הכי גרועה בעולם למרות שכולם מסביבי אמרו לי שאני נהדרת ומדהימה, אבל איך אמא שרוצה למות יכולה להיות מדהימה? פשוט לא רציתי להיות בעולם הזה"
"התינוק שלי הסתכל עליי וצרח, הוא לא ידע מי אני"
פלורנסיה מספרת שבמשך כל התקופה שבה הייתה במצב פסיכוטי, היא תיעדה את עצמה. "חשבתי שאני הבנאדם הכי מפורסם בישראל ושאני ב'מחוברים' או ב'האח הגדול'. כשלקח אותי אמבולנס למזרע הייתי בטוחה שאני בדרך להבימה. במשך חודש לא הסכמתי לקחת כדורים והייתי בפסיכוזה. אם בבית של תקווה ראיתי את בן בסופי שבוע, בתקופה הזו במזרע לא ראיתי אותו בכלל. זה קרע אותי מגעגועים, אבל הייתי עסוקה ב'מחוברים'. בשלב מסוים העבירו אותי למחלקת נשים סגורה, עם חולות כרוניות שנמצאות שם בגלל עבירות רציניות. לא היה בי פחד, למרות שבדיעבד זה היה מאוד מפחיד כשבאמצע הלילה מישהי עומדת לך מעל הראש ומסתכלת עלייך".
לאחר שפלורנסיה התרצתה לטיפול תרופתי, הפסיכוזה החלה לרדת והדיכאון תפס את מקומה. "שלחו אותי לסופ"ש בבית, לא ראיתי את בן חודש וחצי והוא היה כבר בן 4.5 חודשים. במשך כל הזמן הזה ניסים היה אבא ואמא שלו. אני זוכרת שאמא שלי נתנה לי את בן ופחדתי שהוא ייפול לי, לא ידעתי מה לעשות. הוא הסתכל עליי וצרח כי לא ידע מי אני. אני לעולם לא אשכח את הרגע הזה, שהיה הכי כואב בחיי".
פלורנסיה התחילה להבין שאין 'אח גדול' והיא לא מפורסמת, והדיכאון רק הלך וגדל. "אחרי פסיכוזה לא יכול שלא לבוא דיכאון. זה התנפץ לי בפנים – אני אישה שעזבה את התינוק שלה בתקופה שהיה הכי זקוק לה והלכה לבית משוגעים".
בבית, בלי עבודה, עם ילד שהיא צריכה ללמוד להכיר מחדש והוא אותה, רגשות האשם כילו את נפשה. "התנהלתי כמו רובוט, בלי רגשות ובלי נשמה. נשים במצב כזה שוכבות כל היום במיטה, אבל אני הייתי חייבת לטפל בו. אמרתי לו כל הזמן שאני אוהבת אותו ושהוא שלי ולמרות שלא הרגשתי כלום לא הפסקתי להגיד לו ופעלתי על אוטומט. חשבתי שאני האמא הכי גרועה בעולם למרות שכולם מסביבי אמרו לי שאני נהדרת ומדהימה, אבל איך אמא שרוצה למות יכולה להיות מדהימה? פשוט לא רציתי להיות בעולם הזה.
"הייתי המון עם בן לבד, פחדתי פחד מוות. הייתי בוכה לניסים שאני לא מרגישה בטוחה ושבן לא אוהב אותי. זה היה רק בראש שלי בגלל רגשות האשם ובגלל הדיכאון. התחננתי לניסים שלא ילך כדי שלא אשאר איתו לבד. התחלתי טיפול דיאדי עם בן, אחרי חודש המטפלת אמרה שאפשר להפסיק להיפגש ושאני אמא מדהימה, הרבה יותר טובה מאלו שלא עברו את מה שעברתי. זה היה האישור שלי שאני בסדר, שהכול טוב, ושהילד אוהב אותי. רק לאחר שהמטפלת נתנה לי את החותם שהכול בסדר, יצאתי סופית מהדיכאון".
אבל רק בתקופת הקורונה היא באמת הצליחה לסלוח לעצמה. "החודשיים שהיו לנו יחד בבית כשהיה בן שנה וחצי החזירו לי את חופשת הלידה האבודה. צברנו חוויות, הקשר שלנו התחזק וזה נתן לי כוח. היום לבן ולי יש קשר מדהים. אנחנו מחוברים בצורה בלתי רגילה, ואני יודעת שזה בזכות מה שקרה".
כשהיא חושבת היום להביא ילד נוסף לעולם, היא מודה שהיא לא יכולה להשאיר את הפחד מאחור. "אבל אני גם מאמינה בלב שלם שזה לא יקרה שוב, כי היום אני מוכנה לקחת את הכדור המאזן, פעם התנגדתי בגלל הבורות, היום אני יודעת שאעשה הכול כדי שזה לא יקרה. הילד הזה שווה הכול והייתי עוברת הכול שוב כדי שיהיה לי אותו. הוא הציל אותי, כי כמה שרציתי למות ועם כמה שהמחשבות האובדניות היו חזקות, לא יכולתי לרגע לחשוב לממש את זה. איזה חיים הייתי משאירה לו אם הייתי עוזבת אותו? היום אני מדריכת שיקום וחונכת של פגועי נפש, זו עבודה שמרגשת אותי מאוד, אני מראה להם שאפשר. ברור לי שיהיו לי עוד משברים, עוד דיכאונות, אבל צריך להיות בטיפול, לעבוד ובעיקר לא להתבייש ולא להתכחש לזה. צריך משפחה וחברים טובים, חלק גדול מהיציאה שלי מזה היא בזכותם ובזכות ניסים. יש חיים אחרי המשבר והם יכולים להיות טובים מאוד".
"היריון ובעיקר לידה הם טריגר ליציאה מאיזון"
"אירוע פסיכוטי הוא מצב שבו האדם מאבד את היכולת לביקורת מציאות תקינה ומפרש כל מיני אירועים ואותות שהוא מקבל מהסביבה בצורה לא מציאותית ולא תקינה", אומר פרופ' מיקי בלוך, מנהל מחלקת האשפוז הפסיכיאטרי ויחידת מחקר של המרכז לבריאות האישה בבית החולים איכילוב, "יכולות להיות הפרעות קשות בתפיסה. אפשר לראות מראות שלא קיימים או לשמוע קולות או צלילים שלא קיימים, תפיסת המציאות שונה וגם הפרשנות משתנה. זה מתבטא בחשיבה לא מאורגנת, לפעמים עד כדי לא מובנת, מחשבות שווא, מחשבות פרנואידיות שמישהו עוקב אחריך ורוצה לפגוע בך, מחשבות גדלות גרנדיוזיות למשל שאתה מאוד מפורסם, מחשבות סומטיות, שיש לך מחלה נוראית. ברמה הקלינית רואים הפרעה בצורת החשיבה, קפיצה מנושא לנושא, מחשבה לא מאורגנת, והתוכן הוא כאמור מחשבות שווא.
"פסיכוזה שונה מהפרעה במצב רוח כמו דיכאון או מצב מאניה, שמאפיין את הדו קוטביים (בי פולאריים). מצבו של אדם בדיכאון יכול להיות ירוד, וזה יבוא לידי ביטוי בחוסר חשק, חוסר הנאה, ירידה בתיאבון, הפרעות בשינה ובריכוז, מחשבות אובדניות, עם זאת, הוא עדיין לא עונה להגדרה של פסיכוזה, כנ"ל גם במאניה, יכול להיות מצב רוח מרומם בצורה יוצאת דופן, פעלתנות יוצאת דופן, מחשבה חדה ומהירה, ביטחון עצמי מוגבר, יצירתיות, אך גם זה עדיין לא פסיכוטי. רוב האנשים עם מאניה דפרסיה לא יחוו פסיכוזה, אלא רק במצב קיצוני.
"אחד ממאפייני המאניה דפרסיה אצל נשים הוא שמצבן מתערער סביב הריון ולידה – זהו טריגר חזק ליציאה מאיזון. מדובר בנשים שלא מטופלות, או נשים שלא יודעות שיש להן את המחלה וזה מתפרץ פעם ראשונה אחרי הלידה, או נשים דו קוטביות שמטופלות אך עדיין יכולה להיות החמרה סביב ההיריון ובעיקר אחרי הלידה".
מה הסיבה שהפסיכוזה מתפרצת בתקופה זו?
"היריון ולידה הם סטרסורים גדולים בחיי האישה, ופעמים רבות סטרסור באנשים עם הפרעה נפשית יכול לגרום ליציאה מאיזון והופעה של אפיזודה דיכאונית או מאנית. מעבר לזה יש שינויים הורמונליים בהיריון ואחרי הלידה בהורמוני המין הנשיים והורמונים שקשורים למערכת ויסות בדחק כמו קורטיזול, אסטרוגן ופרוגסטרון, והורמונים מטבוליטיים. במהלך ההיריון יש ייצור מוגבר שלהם שנועד להגן על האישה ולשמור עליה כי הם משפיעים מאוד על מערכות של ויסות רגשי. מיד אחרי הלידה יש שינוי דרמטי כי הם מיוצרים בשלייה, ומשום שהשלייה יוצאת בבת אחת יש ירידה חדה בהורמונים שונים כמו פרוגסטרון ואסטרוגן, ולוקח לאישה כמה שבועות להסתגל למצב החדש ולהגיע לאיזון חדש מבחינה נפשית. כ-10 אחוז מהנשים, מסיבות שאנחנו לא מבינים עדיין עד הסוף, הרבה יותר רגישות לשינויים ולא מצליחות לעבור אדפטציה, ועם הסטרס של הלידה יכולות בקלות להיכנס לדיכאון או למאניה. נשים עם הפרעת מצב רוח, או נשים שאינן מטופלות ועם רגישות לשינויים הורמונליים – הסיכוי שלהן לפתח אירוע דיכאוני, מאני או פסיכוטי אחרי לידה נע בין 30 ל-50 אחוז, נשים בי פולאריות שאינן מטופלות - הסיכוי שלהן לפתח אירוע דיכאוני, מאני או פסיכוטי נע בין 60 ל-80 אחוז.
"נשים שמטופלות הרבה יותר עמידות ויכולות לעבור היריון בלי לפתח מצב נפשי ירוד. הבעיה היא שיש תרופות שנשים דו קוטביות לוקחות באופן קבוע שלא מומלצות בזמן היריון, לכן גם הרבה נשים מפסיקות טיפול לקראת היריון או בזמן היריון, לפעמים הן מפסיקות טיפול מבלי לקחת טיפול אחר, לפעמים זו טעות של רופאים, והתוצאה היא שהן יכולות לפתח הפרעה קשה כולל פסיכוזה אחרי לידה. יש טיפולים שניתן לקחת גם בהיריון שלא פוגעים באישה או בעובר ועדיין נותנים לה הגנה טובה מפני החמרה אחרי הלידה. לא מומלץ שנשים יפסיקו טיפול על דעת עצמן או שיתייעצו בנושא עם רופא משפחה, חשוב שיהיו במעקב רציף עם פסיכיאטרים מתחום טיפול זה".
כמה נשים חוות פסיכוזה אחרי לידה?
"10 אחוז מהנשים יוכלו לפתח דיכאון אחרי לידה. אם לאישה כבר היה דיכאון בעבר אז זה עולה ל- 30 אחוז, ואם לאישה היה דיכאון אחרי לידה הסבירות עולה ל-50 אחוז. בפסיכוזה לאחר לידה השכיחות נמוכה – אחת לאלף. נשים עם הפרעה דו קוטבית הן אחוז מהאוכלוסייה, אם הן לא מטופלות, הסבירות שהן יחוו פסיכוזה היא כאמור גבוהה".
"רוב מחשבות השווא המסוכנות קשורות לאישה עצמה. אישה בדיכאון פסיכוטית יכולה לחשוב שהיא אמא כל כך גרועה וכל כך לא תפקודית שעדיף לתינוק שהיא לא תהיה בחיים ולכן היא יכולה לנסות לפגוע בעצמה, מתוך מחשבה שהיא עושה את זה לטובת התינוק"
עד כמה אישה אחרי לידה במצב פסיכוטי מסוכנת לעצמה או לסביבה?
"משום שביקורת המציאות לא תקינה והיא פועלת לפי דחפים או תפיסת עולם שלא מציאותית, היא יכולה להתנהג בצורה לא רציונלית. מחשבות שווא לגבי עצמה, לגבי התינוק או לגבי אחרים, יכולות להניע אותה למעשים מסוכנים. אמנם זה לא קורה אצל כל אישה פסיכוטית, לא תמיד קיימת מסוכנות לעצמה או לאחרים, אבל זה מצב שיכול להיות וצריך לבדוק שהוא לא קיים. מחשבות שווא פרנואידיות יכולות לגרום לה להיות תוקפנית כלפי בעלה, מחשבות שווא כלפי התינוק, לדוגמה שהתינוק מקולל או שהוא השטן, נדירות אבל קיימות. רוב מחשבות השווא המסוכנות קשורות לאישה עצמה. אישה בדיכאון פסיכוטית יכולה לחשוב שהיא אמא כל כך גרועה וכל כך לא תפקודית שעדיף לתינוק שהיא לא תהיה בחיים ולכן היא יכולה לנסות לפגוע בעצמה, מתוך מחשבה שהיא עושה את זה לטובת התינוק – זה יותר שכיח".
יהיו לזה סימנים מקדימים?
"פעמים רבות כבר בהיריון יש מצוקה ויציאה מאיזון, בעיקר בטרימסטר השלישי יהיו סימנים של מצב רוח ובעיקר דיכאון או מצב של מאניה קלה או היפו מאניה, זה אופייני לדיכאון שמופיע לפני הלידה. כשמופיעה פסיכוזה אצל נשים דו קוטביות, אין לזה סימן מקדים וזה גם מופיע תוך ימים אחרי הלידה, בניגוד לדיכאון שלרוב מופיע במהלך השבועות שלאחר הלידה".
מה יהיו גורמי הסיכון?
"אירוע דומה שהיה כבר בעבר, ללא קשר להיריון וללידה, אם יש היסטוריה משפחתית וכמובן אם האישה נטלה תרופות והפסיקה אותן, הופעה של תסמינים קלים במהלך ההיריון ובעיקר בסופו וחוסר תמיכה, נשים שאין להן תמיכה זוגית נמצאות בסיכון גבוה יותר. טיפול פסיכולוגי חשוב לתמיכה ולזיהוי שינויים שעשויים לקרות, אבל כדי למנוע פסיכוזה או מאניה לאחר לידה – הטיפול התרופתי הוא הקריטי".