רגע לפני יום כיפור, הגיעו אליי לפגישה זוג הורים לילד בן 7, בכיתה ב'. הילד סובל מאנקופרזיס (היצטאות – עשיית קקי בבגדים). הילד יודע שעשיית צואה בבגדיו הוא מעשה שלילי ואסור, וגם יודע היטב שהתנהגות כזו תגרור סנקציות. לפגישה הזו ההורים הגיעו נסערים, לאחר שגילו שבמשך מספר שבועות בנם החביא את תחתוניו המטונפים והציג להוריו מצג שווא כאילו הוא מתנהג בסדר וכבר לא עושה קקי בתחתונים. בזכות אותו מצג שווא, הילד גם קיבל חיזוק חיובי שהובטח לו מראש – לגו שהוזמן עבורו מחו"ל. לגמרי במקרה גילתה האמא את מצבור התחתונים המוכתמים שהילד הסתיר באחד מארונות האמבטיה. אפשר לשער את רמת ההלם, האכזבה, הכעס והתסכול שההורים חשו לאור הגילוי הזה.
מה עושים מכאן?
כשילד עושה מעשה אסור או לא מתנהג כראוי, מרבית ההורים יגיבו בכעס ובהסבר. כשזה לא צולח ומועיל, ההורים יעברו לשלב הענישה. ממפגשיי עם הורים למדתי שקיימים שני סוגי ענישה קלאסיים: שליחת הילד לחדר "לחשוב על מה שעשית" ו/או למנוע זכויות והטבות ("את לא תקבלי את האייפד שבוע"). למרבה הצער, עונשים מסוג אלה טובים לטווח מיידי אבל לא יוצרים שינוי ארוך טווח בהתנהגותו של הילד, וההתנהגות השלילית עלולה להופיע שוב ושוב.
על פי 'מודל הענקת הגבולות', שהוא חלק מגישת "הורות מובילה", ענישה היא לגיטימית. יחד עם זאת, הענישה היא המרכיב העשירי והאחרון מבין עשרת המרכיבים שבמודל, ולתפיסתי הורים צריכים להרוויח ביושר ובעבודה חינוכית מיטיבה את זכותם להעניש. חינוך איכותי אינו מבוסס על הענשה אלא על הובלה נכונה של תהליכים חינוכיים על ידי ההורים שמעניקים גבולות. אני אמנם מכירה בכך שעונשים הם לעתים (רחוקות ככל האפשר) הכרחיים, אבל אני עוד יותר מאמינה בכך שאם הורים עושים עבודה חינוכית נכונה – הם כמעט ולא ייאלצו להגיע למצב בו הם מענישים.
פיתוח האינטליגנציה הרגשית של הילד
אנחנו מעוניינים שהענישה תגרום לילד לשנות את התנהגותו השלילית. רצוי שבנוסף לכך הענישה תגרום לילד להרהר במעשיו, להבין מדוע אנו אוסרים עליו התנהגות זו, לעורר בו מודעות להיבט השלילי שבהתנהגותו ובסופו של דבר להתחרט עליה. כל אלה יוצרים תהליך חשיבתי מורכב שספק רב אם ילדים צעירים, בוודאי לא ילדים בגיל הרך, מסוגלים לו, והם בוודאי יתקשו בו אם יאלצו לעשות אותו בכוחות עצמם.
כדי להפיק את המקסימום מהענישה, וחשוב מכך – כדי להגדיל את הסיכוי שההתנהגות האסורה לא תופיע שוב, שהילד יתחרט על התנהגותו ושהוא יפנים את הדרישה לא להתנהג כך – כדאי לעבור עם הילד תהליך שבו יחווה שהוא מכפר על ההתנהגות השלילית. בתהליך הזה אנו רוצים לעורר בו מודעות, רגישות ואמפתיה לצד שנפגע מההתנהגות שלו. תהליכים מהסוג הזה תורמים להתפתחות האינטליגנציה הרגשית של הילד.
ענישה שהיא מרוקנת מלמידה ושאינה תורמת להתפתחות מוסרית, היא ענישה שלא רק שלא תעורר בילד רצון לשנות את התנהגותו, אלא עלולה לעורר בו רגשות קשים ושליליים כלפי ההורים שהענישו אותו ואף כלפי עצמו.
שלושה שלבים לענישה נכונה
כשנוצר מצב בו הורים בכל זאת נאלצים להעניש, בהנחה שעד לרגע זה הם מילאו כהלכה את חלקם בתהליך החינוכי, כדאי מאוד שהם יוסיפו לענישה גם אלמנט של כיפור על המעשה השלילי, בהתאם לרוח תקופת החגים בה אני נמצאים. לא בכל המצבים ניתן לבצע את כל תהליך הענישה הנכונה, אך היכן ומתי שאפשרי כדאי שהענישה תראה כך:
1. ההורים יציינו ויבהירו לילד מהי ההתנהגות השלילית שהתנהג, יאמרו לו בקצרה שהם אוסרים עליו להתנהג כך (מן הסתם זה כבר נאמר לו ולא בפעם הראשונה) ויבטאו את מורת רוחם מההתנהגות ("אסור להרביץ! אני מאוד כועסת שהרבצת לילד!").
2. ההורים יטילו על הילד את העונש ההולם לדעתם, או לחילופין כשמדובר בילד מעל גיל 5 הם יכולים לבדוק איתו מהו לדעתו העונש ההולם למעשיו. הם עשויים לגלות שהוא מוכן להטיל על עצמו עונש חמור ממה שהם חשבו. בכל מקרה עליהם לשקול את הצעתו והם אלו שיחליטו אם הם מקבלים או דוחים אותה ("אם אתה מרביץ אתה לא יכול להמשיך לשחק. בוא תשב לידי לכמה דקות וכשאראה שנרגעת ארשה לך לחזור לשחק").
3. ובנוסף, הילד יתבקש למצוא דרך לכפר על התנהגותו השלילית בכך שיעשה דבר מה חיובי שיבטא את החרטה שלו (או לכל הפחות את הכרתו בהתנהגותו השלילית) ואת נכונותו לכפר על מעשיו. ילדים בוגרים יותר מסוגלים להציע כיצד לכפר על מעשיהם, הצעירים יותר יצטרכו את עזרת הוריהם ("נרגעת, אז בוא ניגש לילד ואתה תעשה לו 'טובה' ותבקש ממנו סליחה, וגם תכבד אותו מהבמבה שלך").
ומה קרה עם אותו ילד בן שבע? ביחד עם הוריו ניתחנו את המקרה ושקלנו אפשרויות תגובה שונות. ההורים קיבלו את הצעתי ולקחו על עצמם להתנהל על פי שלבי הענישה הנכונה. למחרת הם לקחו את בנם לשיחה קצרה בה הבהירו לו את חומרת מעשיו האסורים - כשמעבר לכך שעשה קקי בתחתוניו הוא הוסיף חטא על פשע, הסתיר את תחתוניו ושיקר להם ביודעין. בכמה משפטים קצרים הם ניסו לגרום לו להבין ולהכיר בכך שבהתנהגותו זו הוא פגע פגיעה קשה באמונם בו. בעזרת היפוך תפקידים, שנוצר באופן תיאורטי כשתיארו לו מצב מדומה בו הם אלו שבוגדים באמונו בהם ("תאר לך, שכשאמרנו לך שהזמנו לך את הלגו לא באמת היינו מזמינים אותו, ואתה סתם היית מחכה ומצפה – איך היית מרגיש אז?), הם הצליחו ליצור בו אמפתיה לתחושותיהם הקשות.
ההורים הודיעו לו מה עונשו על מעשיו (הוא כבר היה מודע לסנקציות שיוטלו עליו) ואז הוסיפו את ענין הכפרה, שהיה חדש עבור הילד. הם אמרו לו שהם מתרשמים שהוא מצטער ומתחרט על מעשיו והביעו ציפייה שימצא דרך לבטא את חרטתו. שלא במפתיע, הילד שמח על ההזדמנות שניתנה לו לכפר על התנהגותו השלילית ומבלי להרהר יותר מכמה שניות אמר: "אני יודע איך אתקן את המעשים שלי: אני אעשה כביסה!". ומיד הוסיף והסביר שממילא אבא לפעמים מבקש ממנו עזרה בכביסות ו"גם כי תחתונים מלוכלכים קשורים לכביסה".
מקרה זה הינו דוגמה לתהליך ענישה נכונה שמתנהל בדרך חיובית, בה גם ההורים וגם הילד חשים שהם פועלים באופן פרואקטיבי לשינוי דפוסי התנהגות שליליים בכך שהם יוצרים, הלכה למעשה, התנהגות חיובית של הילד. רווח גדול ונוסף הוא שבמקום שהילד יוותר עם תחושות כעס ומירמור על ענישתו, הוא חווה באופן ממשי, רגשי ושכלתני תהליך של כיפור על מעשיו.
*דפנה תייר היא יועצת חינוכית-התפתחותית ומחברת הספרים "היענות לצרכים" ו"הורות מובילה". לפייסבוק
>> בפעם הקודמת: מה עושים כשהילד "מפספס" בגן ואתם נקראים לנקות אותו?