כל הורה רוצה לעשות את הילדים שלו יהיו מאושרים, ולהימנע ככל יכולתו מלתסבך אותם או לעשות להם נזק, אבל השאלה התמידית היא כמובן איך לעשות את זה. זאת בדיוק הסיבה ספרי ההורות הפכו לכל כך פופולריים, ולא מעט מהם מתעסקים ב"עשה ואל תעשה" החיוניים של ההורות - מה באמת חשוב, ומאילו התנהגויות חובה להיזהר.
אבל במקום לשרטט את התוכנית ה"מושלמת", החליטה פליפה פרי, פסיכותרפיסטית ואשת תקשורת מובילה בבריטניה בנושא הורות, לספק להורים נקודת ראות רחבה. בספרה החדש, שכבר הפך לרב מכר עולמי והגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של "סאנדיי טיימס", היא מתמקדת באלמנטים שבונים מערכת יחסים טובה בין הורים לילדים.
בעזרת גישה מרעננת ונטולת שיפוטיות, הספר שלה יעזור לכם להבין כיצד האופן שבו אתם גדלתם משפיע על אופן ההתנהגות שלכם כהורים, לקבל את העובדה שללא ספק תעשו טעויות וגם ללמוד איך להתמודד איתן, לשבור מעגלים ודפוסים שליליים, להתמודד עם הרגשות שלכם ושל ילדיכם ולהבין את המשמעויות העומדות מאחורי התנהגויות שונות.
הצצה אל פרק מתוך הספר: שקרים של הורים
לפעמים יש במשפחות סודות שהם למעשה שקרים. אולי אתם לא חושבים עליהם בצורה הזאת; יכול להיות שאתם חושבים שבסך הכול לא מגלים לילד משהו שהוא לא צריך לדעת, שעלול אפילו להזיק לו.
אבל כשמשפחה מסתירה מידע או כשיש בה שקרים, אפילו אם בני המשפחה אינם מכירים באופן מודע במצב האמיתי, יש לכך השפעה. אנחנו מרגישים בגוף כשמשהו אינו גלוי ואינו פתוח.
אם אתם מספרים שקרים ‑ או מסתירים מידע ‑ כדי להגן על ילדים מפני מציאות כלשהי, מה שאתם עושים מכבה את האינסטינקטים שלהם. אתם אומרים להם משהו שונה ממה שהם ירגישו ויחושו. לא יהיה להם נוח, ואם הם לא יצליחו לבטא במילים את אי‑הנוחות, היא עלולה לצוץ בהתנהגות לא נוחה.
הדוגמה הזאת שימשה בלימודי הפסיכולוגיה שלי כדי ללמד אותנו על התופעה.
מר וגברת מ' הלכו לטיפול אצל הפסיכולוג ד"ר פ' בשל התנהגותו של בנם המתבגר, א'. ההורים אמרו שהתנהגותו מופרעת. הוא נהג לברוח מבית הספר, השתמש בסמים, שתה אלכוהול, היה מדוכדך ושתקן וגנב מהתיק של אמא שלו. הם רצו מהמטפל עצות שיעזרו להם לחזור לתלם.
ד"ר פ' הסביר להם שכאשר ילד מגיע לגיל ההתבגרות הוא מרגיש צורך להפריד את עצמו מהוריו, ליצור לעצמו שבט חדש או להתחבר לשבט משלו. אחרי שהמתבגר מרגיש שכונן זהות נפרדת מזאת של הוריו, הוא מרגיש פחות צורך לדחוף אותם מעליו והעניינים נרגעים. בני הזוג מ' התעקשו שמצבו של בנם חמור יותר.
ד"ר פ' ביקש לשמוע על ילדותו של א'. הדרך שבה תיארו בני הזוג מ' את א' כילד נורמלי ושמח נשמעה עצורה, פשטנית וחסרת פרטים. הם הביטו כל הזמן זה בזה, כאילו הם מזכירים זה לזה דבר מה סודי. ד"ר פ' הבחין בכך. הוא שאל, "מה אתם לא מספרים לי?" בני הזוג השתתקו והתחילו להביט שוב זה בזה.
"שניכם תמיד הסתדרתם ביניכם?" שאל ד"ר פ'. "לא היינו אז יחד", אמר מר מ' בסופו של דבר. אשתו הביטה בו בגערה. "נפרדתם כשהוא היה קטן?" שאל, ואז התגלתה האמת. מר מ' לא היה אביו של א', אבל א' לא ידע זאת. אביו האמיתי של א', אמרה גברת מ', היה "אפס". הוא היה רודף נשים, אלכוהוליסט, וכשא' היה בן שנה וחצי הוא נהרג בתאונת דרכים כשנהג בשכרות.
"א' לא זוכר אותו. הוא בקושי היה בבית גם כשהוא חי", אמרה גברת מ'.
"א' אולי לא זוכר אותו באופן מודע, אבל בגוף יכול להיות שהרגיש את נוכחותו ואז את היעדרה", הציע ד"ר פ'.
"מה שמדאיג אותנו הוא שההתנהגות הזאת אולי גנטית אצלו", אמר מר מ'. התנהגות היא דרך תקשורת, אמר להם ד"ר פ'; יש לה משמעות. "אז מה ההתנהגות של א' אומרת לכם?"
"הוא אומר לנו ללכת להזדיין", אמר מר מ'.
"אתם שיקרתם לא'. שקר גדול. הוא לא יודע מה הוא, אבל אולי הוא מרגיש שמשהו לא מתחבר, וזה מציק לו", אמר ד"ר פ'.
"לא שיקרנו, פשוט לא סיפרנו לו", אמרו בני הזוג.
"שקר של שתיקה", אמר ד"ר פ'.
"אז מה לעשות?" הם שאלו.
"אני לא אומר לכם מה לעשות. אבל אני חושב שזה חלק מהבעיה".
בני הזוג מ' החליטו לספר לבנם. הוא כעס מאוד. הוא גילה שלאביו האמיתי היה אח. הוא עבר לגור עם האח, התחיל להשקיע, הצליח בלימודים והתקבל לאוניברסיטה.
הוריו זכו שרצונם יוגשם, שבנם יתנהג יפה. עכשיו היה עליהם רק לתקן את הקרע ביניהם. כדי לעשות זאת היה עליהם להבין את כעסו של בנם, להודות בכך שהעדיפו תמונה מושלמת של משפחה מושלמת על פני גילוי האמת, להכיר בהשפעה שהיתה לדבר על בנם, להתנצל ולקבל את מה שבנם מרגיש. אני לא יודעת מה קרה בסופו של דבר, כי הסיפור נפסק שם.
לעתים קרובות, כשאנחנו מצטערים שמשהו קרה אנחנו משקרים שקר של שתיקה לילדינו. טבעי לרצות להגן עליהם מפני רגשות קשים, אבל לא הרגשות שלהם הם הבעיה, אלא שאנחנו מפחדים מהרגשות שלהם. לכן אני מאמינה שעדיף שהילדים ידעו, לדוגמה, שיש לך או לבן או בת הזוג שלך בעיות ושאתם משתדלים לפתור אותן ומקווים שתצליחו, במקום לשמור בסוד על עניינים שבכל זאת משפיעים על עולמם של הילדים. אם הילדים דואגים, אתם יכולים להרגיע אותם. כשאנחנו לא מספרים חדשות רעות בצורה שילדים יכולים להתמודד איתה, הם ירגישו באווירה ממילא והם עלולים להמציא לה הסברים גרועים עוד יותר.
אני לא מאמינה שטוב לילדים לשמוע שקרים או שטוב שיסתירו מהם דברים, ולכן אני לא מציעה להימנע מבשורות רעות, כמו מותו של אדם חשוב במשפחה. אבל צריך לספר את הדברים בצורה מרגיעה, להסביר שאנחנו אמנם מרגישים עצובים מאוד עכשיו ולא נשכח אותו, אבל אנחנו נתרגל לאובדן והחיים יימשכו ויהיה אפשר שוב לשמוח. באותה צורה, אם אחד ההורים הגרים בבית המשפחה עוזב אותו, יש לדבר על השינוי לפני שהוא מתרחש, והילדים צריכים לדעת מה הן התוכניות ומהי השגרה המוצעת שתאפשר להם לשמור על עולמם ‑ במילים אחרות, עדיין לראות מספיק את שני ההורים בצורה סדירה וצפויה.
יש דרך מותאמת גיל לספר כל דבר. לדוגמה, אפשר לומר לילדה: "אני לא מרגיש טוב, אני הולך לרופא ואם יהיה לי מזל אני אחלים. אני מצטער אם אני לא מרוכז. המחלה שלי מדאיגה אותי". עדיף כך מאשר לשמור את הסרטן בסוד. אם הילד מאומץ, עדיף לספר זאת בצורה מותאמת גיל מלכתחילה, כדי שהוא תמיד ידע ולא יחווה הלם כשיגלה.
אי‑אפשר להגן על ילדים מפני שכול ומפני אסונות בלתי‑נמנעים שהחיים יעוללו לנו ולהם, אבל אפשר להיות איתם ולהרגיש איתם ולעזור להם להכיל את רגשותיהם כשקורה משהו רע, והוא יקרה.
כל הילדים צריכים לדעת בביטחון שהם חשובים, שהם רצויים ואהובים, לא רק במילים אקראיות, אלא בכך שמראים להם את האהבה, באור שמתפשט על פניכם כשאתם רואים אותם, בשיג ושיח של האינטראקציה ביניכם, בכך שהם נכללים בחייכם ובכך שאתם מאפשרים לעצמכם לעצור וליהנות מילדיכם ויחד איתם. קשה לעשות זאת באופן מלא אם אתם מסתירים מפניהם מידע שמשפיע עליהם. יש להם זכות לדעת.