האהבה אל הילדים בהחלט מערפלת את החושים והופכת את כל ההורים ללא אובייקטיביים בכלל, ויחד עם זה, למוחו של כל הורה מתגנבות מפעם לפעם מחשבות פחות חמימות ומתוקות. אמבר דוסיק, סופרת ובלוגרית, לא שומרת את הרגשות הלא פופולריים האלה בבטן, וחולקת אותם עם כל העולם דרך קומיקסים מינימליסטיים שהיא עושה. חלק מעבודותיה יצאו לפני כשבועיים במסגרת הספר "הורות – עם איורים גרועים", וחלק מופיעות בבלוג שלה, בליווי רשימות מהקישקעס הלא פוטוגנים של ההורות.
"אי אפשר להתפטר מהורות"
"כשנחשפים אליי לראשונה אפשר לטעות ולחשוב שאני מההורים המרירים האלה שלא מחבבים במיוחד את ילדיהם. אבל לא כל הכתיבה שלי היא כזאת, ולכל אחד יש רגעי שבירה, והפעם נשברתי", אומרת דוסיק. "הדבר שהכי אהבתי אי פעם בכל עבודה שהיתה לי, זה להתפטר ולעזוב. עכשיו אני אמא. אני לא הראשונה שתשווה בין להיות הורה לכל עבודה אחרת, ונהוג לומר שזו העבודה הכי קשה בעולם, אבל אני חושבת שזה לא רק קשה. זאת עבודה מבאסת ובא לי להתפטר. אבל אי אפשר. אף פעם".
דוסיק היא מומחית בלזעזע הורים ולומר את הדברים ש"אסור" לומר, ובכך צברה לה קהל מעריצים אדוק. "כשאני בתחתית בור הייאוש אני מדמיינת שאני מתפטרת", היא אומרת. "אני ממש רואה את עצמי יוצאת מהדלת, יורדת במדרגות, הולכת ברחוב ותופסת טרמפ לטיול בספרד. יש שם וילות, ופרחים ודברים יפים. חופש מושלם – לבד. במציאות, לא הגעתי אפילו לפתח הדלת. במקום זה אני מתרסקת ובוכה. הורות יכולה להיות אכזרית, ואני מנסה בכל כוחי להיות אמא 'טובה', לתת לילדיי תשומת לב וכבוד. אבל האמת לאמיתה היא שלפעמים בא לי להגיד להם שילכו לעזאזל. אבל יש את מה שבא לי להגיד, ואת מה שאני אומרת באמת".
מתוך מחשבה זו נולדו הציורים האלה, סדרה שנקראת "מה שבא לי להגיד/מה שאני אומרת באמת", ובה שני תסריטים אפשריים לאותה סיטוציה:
הצעצועים לא נאספו למרות שביקשתי ממנו מיליון פעמים. הוא: "לא! אני לא אוהב אותך!"
הצעצועים עדיין לא נאספו
הוא: "לכי מפה!"
עשר בלילה. הוא: "אני לא הולך לישון"
וזה משהו שקורה מדי יום:
הוא מתעלם ואז מיד אחר כך נופל
