את עיקרון הרצף הכרתי לראשונה לפני שלוש שנים, במהלך ההריון הראשון שלי. נתקלתי בספרה של הסופרת האמריקאית ג'יין לידלוף, הוגת הרעיון. היא בילתה כשנתיים וחצי עמוק בתוך הג'ונגלים בדרום אמריקה, בשבט אינדיאני שמקורו בעידן האבן. הניסיון הזה ניפץ אצלה דעות קדומות לגבי הדרך שבה אנחנו אמורים לחיות את חיינו בחברה המערבית.
בספר שלה "עיקרון הרצף", לידלוף מציעה תשובה חדשה לשאלה "איך איבדנו חלק ניכר מהרווחה הטבעית שלנו", ומעניקה טיפים פרקטיים איך להחזירה לטובתנו ולטובת ילדנו.
"הילד הוא לא מישהו מיוחד אלא חלק ממשפחה"
משהו בספר שלה עשה לי את זה, דיגדג לי בפנים, עורר בי ידיעות מודחקות שקודם לא ידעתי לבטא אותן.
היה לי ברור שלעולם לא אוכל לקיים את עקרון הרצף בטוטאליות מוחלטת, משום שאינני חיה בחברה שבטית, ולכן עליי להתאים את העיקרון לסביבה הזו.
החלטנו שאחד הדברים החשובים הוא עניין הקירבה לאם (או למטפל). לכן ברוב שעות היום בני דניאל היה קרוב אליי, על המנשא. ובלילה ישן צמוד אליי. אותו הדבר עם אלעד התינוק החדש שלנו, בן החודשיים. מהיום הראשון ההתייחסות לילדים הייתה כאל יישות עצמאית, הדיבור הוא בגובה העיניים.
הנטייה הכל כך טבעית לגונן על הילד, להזהיר אותו ולהיות צמוד אליו כל הזמן, בוטלה כמעט לגמרי. כמובן שאני משגיחה כל הזמן, אבל גם נותנת לו את החופש לחקור את הגבולות שלו.
ההמלצה של ג'יין היא לא לשים את הילד במרכז תשומת הלב. היה קשה לנו ליישם זאת, משום שדניאל בן השנתיים וחצי היה ילדנו הראשון, וכשנולד חיינו בגואטמלה; רוב האנשים שאיתם הוא התקשר הם המשפחה הגרעינית שלו – אבא, אמא ודוד .
בנוסף, עיקרון הרצף דוגל בהתייחסות לילד כאל יצור אינטליגנט ולא אינפנטיל, שמבין ויודע למה הוא זקוק. הגישה הזו הובילה לתקשורת מאוד בוגרת בינינו משלב מוקדם. המעורבות שלו בעבודות ובמטלות היומיומיות היא גדולה, מכביסה והכנת שניצלים ועד העסקה ייעודית יותר עבורו כמו עבודות יצירה.
העיקרון הוא לא להתייחס לילד כאל מישהו מיוחד אלא כאל חלק משלם, שהוא המשפחה.
מצדנו ההורים, ההתמדה והמסירות הן עצומות אך התמורה היא ילד מדהים, עצמאי, בוטח בסביבה שלו, שאינו חרדתי בשום סיטואציה. בכל סביבה הוא מוצא את מקומו, הביטחון העצמי שלו הוא אדיר.
"בשלב הינקות הילד זקוק לאמו 24 שעות ביממה"
יש איזושהי תפיסה הפוכה בחברה שלנו, כאילו אם נגיב על כל בכי ואם נחזיק את התינוק על הידיים רוב הזמן, הוא יגדל להיות מפונק ותלותי. מצאתי שהמצב הוא בדיוק להפך; כיוון שתשומת הלב שבה דוגל עיקרון הרצף, קרי; נשיאה על הידיים, הנקה לפי דרישה ולינה משותפת - היא הכרחית ליונק, יוצא שבבוא הזמן הוא מתנתק באופן טבעי, כך שאין שום סיכוי לתלות מיותרת.
הרעיון הוא לספק את הצרכים של הילדים באופן מלא ואז החוסר אינו גורם להם לטראומה. ואכן, נראה לי הגיוני מאוד שאם אני מרדימה את התינוק במקום מסויים ומניחה אותו להמשך השינה במקום אחר, הוא מתעורר מבוהל ואינו יודע היכן הוא.
בשלב הינקות הוא זקוק לאמו 24 שעות ביממה, חשוב שירגיש את חום גופה ואת הדופק. ככל שעובר הזמן, באופן טבעי הוא זקוק לה פחות ופחות, ומתאפשר לו להיפרד ביתר קלות. אם הוא מלא בחוסרים, הדבר יתבטא בחוסר בטחון עצמי, תלות וחרדות נטישה.
אני מאמינה שתינוק שבוכה את עצמו לשינה, עובר טראומה שמשאירה סימנים לחיים שלמים. הדבר אמנם מחשל אותו, אך משאיר אותו עם צלקת רגשית. תפקידי הוא לדאוג לכך שבכל גיל הינקות צרכיו מתמלאים – אני משקיעה עוד חצי שעה בהרגעה, מה שמכין אותו לחיים מלאי בטחון כיצור עצמאי.
הבעיה היא כאשר לשני בני הזוג יש קריירה. הזמן שבו אנחנו משקיעים בעבודה בא על חשבון הזמן עם הילדים, והתוצאה היא ילדים שגדלים עם אנשים אחרים וזקוקים להוריהם עוד יותר. כך גדלים ילדים מפונקים וחרדים; ילדים שלדעתי סבלו מחסך בתקופות הקריטיות של הינקות וגיל הילדות המוקדם.
לשמחתי הקריירה שלי כדיג'יי מאפשרת לי להיות בבית עם תינוק נוסף. כשאביהם חוזר הביתה בערב מהעבודה, אני יוצאת לעבודה שלי. קשה לי מאוד לראות תחליף הולם לאמא ואבא עד גיל שלוש ולכן אני מוכנה להשקיע.
"החינוך הביתי התברר כמוצלח מאוד"
אנו מוותרים על הרבה מהאינטימיות שלנו, שהולכת לאיבוד כתוצאה מהלינה המשותפת. אבל בתמורה אנחנו זוכים לשיוויון ורוגע במשפחה, הילד הבכור מקבל את אחיו לגמרי; בלינה משותפת יש שיוויון בין האחים, כולם ישנים באותה מיטה כך שלא בולטת ההעדפה של היונק על פני הילד הבוגר.
גם ההחלטה להשאיר את דניאל איתנו בבית עד גיל שלוש מתבררת כמוצלחת מאוד. בתחילה היו לנו חששות האם העובדה שהוא לא בגן עם ילדים בני גילו, תגרום לו להיות מתבודד יותר ופחות חברותי. אבל במפגשים עם חברים וילדים אחרים התקשורת שלו מפותחת ובריאה. כשיהיה בן שלוש נכניס אותו לגן, ובינתיים הרעיון הוא לא ליצור אצלו תחושה שכאשר מגיע תינוק חדש למשפחה, הוא עובר למקום אחר, לגן ואמא נשארת עם התינוק החדש בבית. לא לגרום לו להרגיש שאנחנו נפטרים ממנו או מחליפים אותו.
הגישה שלנו היא לבצע את כל המעברים בין השלבים והשינויים נעשים בעדינות ובמתינות ולא בצורה חדה וטראומתית.
עיקרון הרצף מעורר אצל אנשים הרבה שאלות ותהיות, אני יודעת. הטוטאליות שבו עלולה להרתיע. אבל כיום כאמא, אני מבינה שהיתרונות שבו הם כה רבים וחשובים, והילדים שלי כל כך הרוויחו בזכותו, שזה שווה את המחיר.
>> אולי זה מה שיגרום לך לחוש פחות רגשות אשם? כי יש לא מעט סיבות לכך