זה מגיע תמיד אחרי שיחה קשה עם הבוס. הדחף הזה להגיד לו ללכת לכל הרוחות, להוריד מהקיר את התמונות של הילדים וללכת לפתוח בקריירה חדשה בה אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות. חמש דקות אחרי, עדיין תוך כדי הכעס, מזדחלים כבר הפחדים הישנים שאוכלים אותנו מבפנים: "אולי לא יהיו לי לקוחות", "בטח אני ארוויח הרבה פחות" ו"איך בכלל אפשר להתחיל את הכל מההתחלה?"

אמא עובדת עם הילד שלה במשרד
תודו שגם לכן יש פנטזיה כזאת | צילום: diego cervo, Istock

כשיש לך משכנתא על הראש, ילדים צעירים שעולים כסף ובעיקר משכורת בטוחה בחשבון הבנק בכל חודש, יציאה לעצמאות נראית כמו מותרות שרק בנות האלפיון העליון יכולות להרשות לעצמן. אבל יש כאלו שכן עשו את זה ומדי בוקר מברכות בלב שלם את הצעד החכם. הן העבירו את עסקיהן אל תוך הבית, משתכרות היטב, לעתים אפילו הרבה יותר, וקרובות מרחק נגיעה לצאצאים שאותן ראו מעט מדי בעברן כשכירות. אם תציעו להן עכשיו לחזור למשרד של מישהו אחר, הן יחייכו ויסרבו בנימוס.

"בקושי ראיתי את הילדים"

סיגל שביט, מלווה מנהלים בעלי הפרעות קשב וריכוז, נשואה ואמא לשלושה (9, 13 וחצי, 19) מקדימה, היא פסיכולוגית ארגונית במקצועה. 14 שנים עבדה בבית הספר לפיתוח מנהיגות בצה"ל, שם עסקה בליווי אישי של מפקדים, סייעה בניהול משימות ועובדים, ניהול זמן ופיתוח מוטיבציה, ובקיצור, כל מה שמפקד בצבא צריך לדעת כדי שאנשים ילכו אחריו. המחשבות על שינוי החלו לעבור בראשה כשעזבה את הצבא.

"הפכתי להיות מנהלת משאבי אנוש בחברת הייטק, לא עסקתי במקצוע שלי פרופר, ולצד זה גם בקושי ראיתי את הבית ואת הילדים. מצד שני זה היה בית ספר מעולה כי למדתי איך ארגונים עובדים מבפנים. תוך תקופה קצרה ואינטנסיבית למדתי המון. אחרי שנתיים ביקשתי לחזור ולעבוד כיועצת ארגונית, אך בכל מקום נאמר לי שאני over qualified, כי אחרי הפרויקטים הענקיים שעשיתי בצבא הכל מתגמד. התחלתי לחשוב מה אני עושה".

אמהות עובדות מהבית - סיגל שביט
היתה לי מטפלת, אבל הרגשתי שהבעיות הרגשיות של הילדים נותרות חסרות מענה. סיגל שביט | צילום: תומר ושחר צלמים

באותה חברה פגשה שביט קולגה, אחד מהמנהלים שמיד זיהתה אצלו הפרעת קשב. האינטראקציה עימו נתנה לה את הרעיון לבייבי החדש. "זיהיתי צורך וניסיתי לתת לו מענה. אני מכירה את התחום היטב בזכות שלושת הילדים שלי הלוקים ברמה זו או אחרת בהפרעה, ועם השנים צברתי הרבה ידע בנושא. לאט לאט התחלתי לגייס את הידע הזה ואת הניסיון שלי כדי לסייע לנושאי תפקידים בכירים עם הפרעות קשב לנהל את העסקים שלהם. כך נוצר 'המדריך להצלחה עסקית עם הפרעת קשב'".

מהו הערך המוסף של העבודה מהבית מבחינתך?
"מאוד משמעותי לילדים שלי שאני נמצאת בבית כשהם חוזרים מבית הספר. תמיד היתה לי מטפלת ותמיד הבית היה מסודר, לא הייתי צריכה לעשות כלום, אבל הרגשתי שהבעיות הרגשיות של הילדים נותרות חסרות מענה. לילדים עם הפרעת קשב יש צורך גדול בהורה קרוב והיום אני ממלאת את החסכים האלו. גם אם אני יוצאת במשך היום, אני משתדלת לאכול איתם ארוחת צהריים שמהווה מעין עוגן ומקום לשיחה. אם יש אירוע חשוב אני תמיד אגיע, כי אני מנהלת את הזמן של עצמי. בתעדוף הזמן שלי, הילדים נמצאים כעת במקום גבוה מאוד. חשוב לי לקחת את הילדה שלי לחוג היפ הופ ביום חמישי בארבע, וזה יקרה גם במחיר של עבודה בשעות הערב המאוחרות".

שביט מנפצת את הפנטזיה המקובלת שלעצמאיים, בייחוד כאלו העובדים מהבית, יש יותר פנאי. "אני צריכה לתת לעצמי דין וחשבון על כל פעילות החורגת מהעבודה שקבעתי לעצמי באותה שעה, אני מרגישה מחויבות אישית. כשכיר אתה חושב במונחים של הטווח הקצר ויודע שכל חודש תיכנס לך משכורת. כעצמאית אני חושבת לטווח הארוך ומשקיעה היום בדברים שיתנו פירות בעוד חצי שנה כי אני צריכה לבנות את עצמי. המצב הכלכלי במשק משתנה וצריך להיערך לכל תרחיש. בנוסף, כדאי להדגיש שמעבר לאומץ חשובה גם תמיכה בתוך המשפחה ובייחוד מבן הזוג. בלעדיו אי אפשר לעשות שינוי כזה. אני תמיד אומרת שמאחורי כל אישה מצליחה עומדים בעלה ואמא שלה".

"הנקתי את בני בהפסקת צהריים וחזרתי לעבוד"

רעות נחושתן, מעצבת טקסטיל ילידת קיבוץ רעים בנגב, אמא לשניים (5, 8 וחצי), חזרה עם משפחתה לקיבוץ אחרי למעלה מעשרים שנות מגורים בתל אביב, כדי שתוכל לשלב את העסק שפתחה עם בן זוגה עם גידול הילדים.

"עד שנולדו הילדים עבדתי במשך שנים במפעל לבדי ריפוד. השעות היו ארוכות, לפעמים גם עבודה בלילות ובסופי שבוע, נסיעות לחו"ל והרבה לחץ. המשכורת היתה סבירה, לא בשמיים, כך שיכולתי רק לעלות משם. עזבתי והפכתי להיות פרילאנסרית, צעד שכבר שיפר את השכר והתנאים, אולם ידעתי שאני רוצה לעשות מעבר לכך. לאחר שילדתי את בתי הבכורה בגיל מבוגר יחסית, הבנתי שאני רוצה להיות קרובה אליה, וכשמלאו לה שנתיים פתחתי עסק עצמאי עם בן זוגי. השם שלי כבר היה מוכר בעולם וידעתי שאין סיבה שלא אקבל ישירות את הכסף וההערכה. קניתי מערכת דיגום לבדים והתחלתי לתת שירותי עיצוב למפעלים בחו"ל".

אמהות עובדות מהבית - רעות נחושתן
כשהם חולים אני לידם. רעות נחושתן עם בנה | צילום: תומר ושחר צלמים

איך זה עובד עם הילדים?
"אנחנו מטפלים בילדים במשמרות. מעולם לא שמרה על אף אחד מהילדים מטפלת. הם תמיד איתנו או מקסימום בהשגחה קרובה של ההורים, כשהרעיון הוא לאפשר לעצמנו זמן איכות עימם. זה לא היה פשוט ועצר לעתים את ההתקדמות העסקית. אם שנינו היינו נוסעים יחד לחו"ל במקום שרק אחד יטוס או משאירים אותם יותר שעות בגן, ייתכן שדברים היו נראים קצת אחרת. אבל תמיד ידענו מה חשוב לנו. לפעמים גם לקחנו את התינוקת לנסיעת עסקים.

"כשהילד השני נולד החלטנו לעבור לקיבוץ  ולמערך תומך של המשפחה. המשרד צמוד לבית והזמינות שלי לילדים גבוהה. תמיד יכולתי לקפוץ להניק את בני בהפסקת הצהריים ולחזור לעבודה. החלום שלי היה לממש עצמי כמעצבת, וכרגע אמנם אני לא ממש עוסקת בעיצוב, אבל במהלך הקמת העסק למדתי הרבה דברים חדשים והם מעניינים. אין סיכוי שאי פעם חזור להיות שכירה. לא אוכל לוותר על העובדה שאני מנהלת את עצמי ואת הזמן שלי, על האפשרות להיות לצד הילדה שלי כשהיא חולה ואני פה, עובדת. לא רוצה לתת דין וחשבון לאף אחד".

מילא כשאת עצמאית ובן זוגך שכיר אבל מה קורה בבית של שני עצמאים?
"זה קשה כששני בני הזוג בתוך העסק, והשאיפה היום היא שכל אחד מאיתנו יעסוק בכמה נישות כדי למזער משברים, אבל מסתדרים ומרוויחים היטב. כשאני נזכרת בתחושת האושר שלי כשחזרתי מלידה, אחרי ניתוח קיסרי, וישבתי לעבוד מול המחשב כי היתה לי תערוכה בסין כעבור כמה ימים, זה שווה הכל. אין לי בעיה לעבוד קשה וההישג הרבה יותר גדול כשאת מצליחה להנדס את זה עם הילדים שלך. לא מוותרת על זה".

"רציתי להיות מעורבת יותר בחיי הבנות"

קשה להמיר את השיחות ליד מתקן המים או את הישיבות הארוכות על קרואסונים והפוך בעבודה סיזיפית מול מחשב, אבל זה בהחלט אפשרי ומתגמל. נטע דורון, יועצת ומשווקת במדיה חברתית, אם ל-3 בנות (7, 11 וכמעט 15) מקרית-אונו, טוענת שהיא כיום יותר אפקטיבית מאי פעם בגלל שינוי הסטטוס משכירה לעצמאית. "מרבית שנותיי עבדתי עבור אחרים. בשנים האחרונות הקמתי וניהלתי את מחלקת המדיה חברתית בחברת פרסום, ועבדתי בה מסביב לשעון. זה היה בתקופה שהנושא היה חדש וצעיר והיה לי כיף ומאתגר, כולל סביבת עבודה מדהימה".

אמהות עובדות מהבית - נטע דורון
אין סיפוק גדול יותר מלראות את בתי שמחה כשאני אוספת אותה מבית הספר. נטע דורון ואחת מבנותיה | צילום: תומר ושחר צלמים

למרות העזרה הרבה שקיבלה מאמה, הפקקים בדרך אל העבודה בתל אביב והחזרה ממנה, השעות והסטרס הכריעו אותה. "לא הייתי מספיק בבית ורציתי להיות מעורבת יותר בחייהן של הילדות. ביני לבין עצמי חשבתי בראייה קדימה שמשרדי פרסום הם מקומות טובים לצעירים, ואני לא רואה את העתיד שלי שם. תהיתי האם מתאימים לי החיים האלו, העובדה שאני נותנת המון שעות, את הידע והיכולות שלי עבור מישהו אחר, האם מתאים שיהיה לי בוס וממונים עליי. העבודה שם היתה מעולה מבחינת קשרים שיצרתי והייתי בעמדה מצוינת לעשות את השינוי".

איך נראה עכשיו יום העבודה שלך?
"הבסיס הוא הבית. יש לי פגישות לקוחות בחוץ, וזה בסדר כי אני שמחה לשלב את הבית עם החוץ. בתחילת הדרך הייתי פחות יעילה ונסעתי לפגוש כל לקוח, בכל יום, בכל שעה. היום אני במקום אחר, משתדלת להיות אפקטיבית ולרכז את היציאות מהבית ליום-יומיים בשבוע כדי לא לבזבז זמן יקר. צריך המון משמעת עצמית כי בבית יש המון הסחות דעת, אבל האינטרנט מאפשר לעבוד בכל מקום ובכל שעה, ומסתדרים היטב. יש יותר אי-ודאות ומתח, וזה המחיר שאני משלמת כעצמאית, אבל היתרונות גדולים בהרבה. רמת ההכנסה שלי גבוהה בהרבה מבעבר ואיכות החיים שלי השתפרה. אין יותר כיף מלראות איך הבת שלי שמחה כשאני באה לאסוף אותה מבית הספר ואוכלת איתה צהריים. עכשיו אני אמא נוכחת".

>> איך פנינה רוזנבלום מצליחה לשלב בין הורות לקריירה?