נעים מאוד, שמי עמית ברקן ואני דור שלישי של "לא מדברים על דברים לא נעימים". כשכבר קורים דברים לא נעימים (והם קורים מן הסתם), יש לי נטייה להקטין אותם, להדחיק ולהרחיק ממני. למצוא את כל ההסברים והצידוקים למה זה כלום ושום דבר. חוסר היכולת שלי להתמודד עם דיסהרמוניה גורם לי לרוב להימעות ואני ישר נכנסת לתנוחת היען בחול. אבל כשהבת שלי בת ה 5 שמה לי זרקור השבוע בדיוק על ההתנהלות הזו, החלטתי לטפל בזה.

זה קרה לפני שבועיים כשנעמי החלה להראות סימני מצוקה. בהתחלה סיפרה על בנים שמאוהבים בה בגן ומנשקים אותה למרות שהיא אומרת להם די. יום אחר כך, במקלחת היא פתאום אמרה "אסור לתת אגרוף בפושפוש, ואסור להכניס לשם סכין". כשניסיתי להמשיך את השיחה על כך היא התנגדה. "אמא, די לדבר על דברים לא נעימים...זה כואב, אפשר למות מזה".

ההימנעות שלה הטרידה אותי. בכל פעם שניסיתי להעלות את הנושא בעדינות, היא שאלה "למה לדבר על דברים לא נעימים?". מפתיע? ממש לא, ברור לי לחלוטין מאיפה היא ספגה את זה. לרגע חשבתי להדוף את זה. באוטומט חשבתי שזה סתם עניינים של בת חמש. אולי בגן דיברו איתם על פרטיות הגוף ולנעמי יש  עולם דמיון עשיר.

אבל המועקה הזאת בפנים לא השתחררה. משהו במכלול של ההתנהגות שלה הטריד אותי. אחרי 4 ימים כאלה, שיתפתי חברה בפרטים ופתאום התחברו הנקודות. פתאום הבנתי שכבר כמה ימים נעמי העדינה והעליזה משחקת באלימות איתי ועם אחותה הקטנה, כועסת ובוכה בלילה ובבוקר, עם מבט עצוב שלא הכרתי לפני, ועל כל מיני שטויות. לקחתי את הציורים שציירה בגן בשבוע האחרון הבטן התהפכה לי. פתאום לכל  הציורים יש רקע סוער ומקושקש. כשהשוותי לציורים אחרים שלה, הבנתי בכל הגוף שמשהו ממש לא טוב עובר על הבת שלי. 

עמית ברקן ציורים
ציורים סוערים וכואבים. הציורים של נעמי בשבוע שחלף | צילום: צילום ביתי
החלטתי שהפעם אני מטפלת בזה ולא עוצמת עיניים. בעלי חשב שאני מגזימה וגם הצוות בגן ניסה לשכנע אותי שאני סתם אמא היסטרית, אבל אני פתחתי במתקפה משולבת:

  1. כן מדברים על דברים לא נעימים. לקחתי אותה לשיחה וניסיתי להסביר לה למה חשוב לדבר גם על דברים לא נעימים. השתמשתי בדימוי של סיר עם מים רותחים ומבעבעים שכל הזמן שמים יד על המכסה כדי שהמים לא יישפכו החוצה. כשמדברים על מה שכואב זה מאפשר לשחרר את היד מהסיר ויש רגיעה. הסברתי לה שלפעמים לדבר על מה שלא נעים מביא הקלה ואחר כך מרגישים יותר טוב, ושחשוב לספר כדי שאמא או הגננות יוכלו לעזור לה.
  2. ניסיתי לברר מה או מי מציק לה. יצרתי עבורה הזדמנויות לספר ולשתף. לקחתי אותה מוקדם, לפני הצהרון כדי שיהיה לנו זמן בלי אחותה הקטנה. כשנכנסנו הביתה קרה דבר מדהים. היא הביאה מגנט שהיה על המקרר עם התמונות של כל ילדי הגן שלה וביקשה שנדבר על כל הילדים. "אמא, את יודעת את מי אני הכי שונאת בגן?". היא סיפרה על ילד שמציק ומרביץ לה ושהיא מנסה להתרחק ממנו.
  3. הגנה. דיברתי עם הגננת והסייעות וביקשתי שישימו לב. רציתי לוודא שיש מישהו שבודק ומגן. אני ממשיכה לשאול את הגננות ואת נעמי, ולהיות במעקב. שתהיה לה תחושה שיש לה הגנה.

בינתיים נעמי חזרה לעצמה והציורים נעשו רגועים יותר. אולי עצם זה שהיא דיברה על כך עזר. אולי כי הרגישה ביטחון גדול יותר עכשיו שיש מבוגר שמפקח. אולי הילד בגן כבר לא מציק. אני לא ממש בטוחה. ברור לי שצריך לוודא שהנושא טופל, ולדאוג שכמו שהבטחנו לה, המבוגרים יעזרו ובאמת יהיה פתרון.

מה הילדה שלי צריכה? 

עמית ברקן ציורים
"בינתיים נעמי חזרה לעצמה והציורים נעשו רגועים יותר". הציורים של נעמי | צילום: צילום ביתי
השבוע הזה גרם לי לחשוב על התפקיד שלי כהורה. מעבר לאחריות הבסיסית לדאוג לה לאוכל, להקים, לקלח ולהשכיב, באחריותי לראות אותה, לנסות להבין מה עובר עליה ומה היא צריכה. וזה הרבה יותר קשה. זה לא נוח, זה מצריך הרבה יותר פניות וקשב. כמה נוח להעביר אחר הצהריים בגינה או עם חברים ולשים סדרה בטלויזיה לפני השינה במקום לנסות לייצר שיחה. כמה פעמים שאלתי אותה איך היה בגן והיא ענתה לי בסדר או כיף, ובזה נגמר הסיפור. כמה ימים עברו בלי שאני יודעת איך באמת עבר עליה היום? עם מי שיחקה? מה היא אכלה בצהריים? כמה פעמים וויתרתי כי היא לא רצתה להרחיב.

חבר יקר שלי, היום הוא כבר בן 44, סיפר לי לאחרונה שבכל שנות בית הספר היסודי הוא חטף מכות. הוא היה מחכה לצליל הראשון של הצלצול כדי לרוץ מהר החוצה להתחמק ממכות. כששאלתי אותו אם באותה תקופה הוא סיפר לאמא או אבא שלו על כך, הוא אמר שזה בכלל לא עלה על דעתו. הוא היה ילד טוב כזה, מוצלח, לא הקשה על ההורים, לא עשה בלגאנים במערכת. גם נעמי כזו. קל מאוד לפספס. ילדים לא תמיד מספרים וזה בדרך כלל מתפרץ רק שנים אחר כך. חשוב שנזכור לשאול יותר פנימה, שנייצר זמן ביומיום בו אפשר לדבר באמת, גם אם יש התנגדויות. גם אם "נגזים" לפעמים. ואם יצא שהגדלתי את הבעיה מעבר למימדיה, המחיר עדיין נסבל. אף ילד עוד לא מת מאובר איכפתיות. תמיד עדיף עין קצת יותר פקוחה מעין עצומה.

עמית ברקן ציורים
"תמיד עדיף עין קצת יותר פקוחה מעין עצומה". עמית ברקן | צילום: צילום ביתי

לאתר של עמית ברקן

>> לקצץ לילדים שלנו את החופש מהמסגרות? זה לא הפיתרון!