היום לפני 26 שנים ללא הכנה כלשהי נפטר באופן פתאומי וטראגי האבא האהוב שלי. הייתי ילדה בת 7. אבא שלי היה פעלתן ומוצלח ואדם עסוק מאוד, אני זוכרת שתמיד השתדלתי להימצא בסביבתו כשהיה בבית. אהבתי להיות איתו אפילו כשהתגלח או לגשת אליו ולהעיר אותו בבוקר תוך שאני מדגדגת את כפות הרגליים שלו שבצבצו מתחת לשמיכה.
היום יש לי כבר שתי ילדות משלי. הקמתי משפחה והפכתי לאמא. אבל בחוויה הפנימית שלי אני ילדה שזוכרת את אבא שלה ומתאבלת עליו ובעיקר מתגעגעת מאוד וחושבת לעתים איך זה היה לו עדיין היה לי אבא. היום אני נמצאת במקום מעניין שאני לומדת ממנו המון. מצד אחד אם לשתי בנות ומצד שני עם זיכרונות ערים ומוחשיים של ילדה קטנה. הזיכרון שלנו מורכב ולעתים מתעתע ממש. ישנם זיכרונות שבמשך השנים התכהו, ישנם שהשתנו וישנם שנמחקו. הזמן, הרגשות, המחשבות, חוויות החיים שלנו, לכולם תפקיד בעיצוב הזיכרון שלנו. יש לי זכירונות מאבא שלי שלמעשה מבוססים על תמונות בלבד. וישנם זכרונות ממשיים יותר, שאין לי תמונה שלהם כלל, אך הם חיים בי ואני זוכרת אותם ואותי בתוכם, יחד עם אבא.
היה לי אבא שלא הקל ראש בחגיגות יום ההולדת
זיכרון אחד מרכזי במיוחד, מבוסס בכלל על תיעוד של תמונה ולא על זיכרון שחי בי, והוא מיום הולדת 5 שחגגו לי בגן. אבא שלי היה בשירות משמעותי במילואים, אך הוא הגיע בכל זאת לחגוג עמי את יום ההולדת בגן והתמונה המתעדת אותו במדים בגן שלי מספרת לי חלק מהסיפור שלו ושלי. היא מספרת לי איזה אבא היה לי. התמונה מספרת לי שהאבא העסוק שלי שהיה מחוייב גם למדינה שלנו לא הקל ראש בחגיגת יום ההולדת שלי בגן. ואגב, אני הקטנה מבין שלושה, כך שהוא כבר חגג לא מעט ימי הולדת בגנים עד לאותו יום הולדת 5. ויחד עם זאת, הוא בחר להיות שם, להגיח מהמילואים, לשמח את בתו הקטנה ולאחר מכן לחזור למילואים.
כשאני חושבת על כך היום, כאמא לשתי בנות, אני נמלאת התרגשות ומודה לו על כך. החיים שלנו עמוסים ומלאים, אנחנו מוטרדים מכל כך הרבה דברים ומנסים לאזן בין העבודה, לבית, לזוגיות ולילדים ולא תמיד מצליח לנו. הילדים שלנו לעתים מקבלים רק פירורים שלנו, בין לבין. מסיבת חנוכה, מדורה של ל"ג בעומר, ימי הולדת ועוד... אינסוף אירועים והפקות שדורשים את הנוכחות והמעורבות שלנו כהורים. לעתים אנחנו מקלים ראש, נעדרים מהאירועים המשמעותיים לילדים שלנו, נעדרים מהתמונות המתעדות אותם. מוותרים על יום הולדת כאן ועל אירוע אחר שם. אבל במקרה שלי, אותה תמונה היא אחת העדויות הבודדות שיש לי היום, שמזכירה לי ומעידה על האבא שהיה לי. על איש המשפחה שהיה ועל האהבה והקשר שהיה לנו. קשר של 7 שנים קצרות מדי, אך אוהב וחזק.
אבא שלי אמנם לא ידע ששנתיים לאחר מכן הוא כבר לא יוכל להשתתף באף שמחה שלי: לא יום הולדת, לא בת מצווה, לא ביום הגיוס לצה"ל, לא בסיום התארים באוניברסיטה, לא בחתונה ולא בהולדת בנותיי, אך הוא היה שם ביומולדת 5. היום, כאם אני אוצרת אצלי את התמונה הזו כמסמלת משהו חזק וגדול הרבה יותר. אני משתדלת להיות שם תמיד ולא להקל ראש באירועים הקטנים האלה, לכאורה. שחוזרים על עצמם בכל שנה. אנחנו לא יודעים מתי זה יהיה האירוע האחרון ומה נשאיר כאן לילדים שלנו.
מתרגז, כועס ואהוב
וישנו, כאמור, סוג נוסף של זיכרונות, שאינם מתועדים בתמונה, אלא בלב. אני זוכרת גם שני אירועים לא נעימים מאבא שלי: הראשון הוא תגובה שלו לכך שכתבתי בטוש בכתב קטן את השם שלי על הקיר בחדרי; השני הוא תגובתו לכך שאמא שלי מרחה על שפתיי אודם. אני זוכרת שבשני המקרים הללו אבא שלי מאוד כעס. אני זוכרת שהרגשתי רע, כנראה כי ביקשתי ממנה שתמרח לי את האודם. עד היום אני זוכרת שהוא אמר את המילה ׳ליפסטיק׳ ולא היה לי מושג למה התכוון. שני הזיכרונות הללו לא פוגמים בדמותו, באהבה שלי אליו ובאבא הנהדר והאוהב שהיה לי, אלא שהם חלק ממי שהוא היה: אחד שלעתים מתרגז באופן לא פרופורציונאלי משטויות. הזכרונות האלה עדיין קיימים אצלי ומשניהם אני משתדלת ללמוד היום כאם. הרי יום אחד בנותיי יגדלו ויהיו ברשותן מספר זיכרונות ליבה כאלה שיהיו חקוקים אצלן. אני שואפת לכך שהן לא יישאו עמן זיכרונות קשים או כעוסים מדי. שלא יחוו טראומות ושכשהן יחשבו על ההורים שלהן הן יזכרו בעיקר דברים טובים.
אחת הבעיות איתנו היא שנכנסנו לחלוטין לתפקיד ההורים ושכחנו את החוויה של הילדים בכל הסיפור. מחקרים רבים מוכיחים שפעם כולנו היינו ילדים. אם נעצום לרגע עיניים וננסה להיזכר בזיכרונות שלנו, רבים מאיתנו יוכלו להיזכר באירועים מחממי לב, אך גם באירועים קשים ואף טראומטיים: בסטירה שחטפנו מאבא, בקללה שזרקה לנו אמא, בהתפרצות זעם, בבכי ללא שליטה ועוד.
גם היום כמבוגרים אנחנו יכולים להיזכר בחוויות הקשות והלא נעימות האלה, שאנחנו עדיין סוחבים איתנו וללמוד מהן. לעתים כדאי להתרחק מהמקום שלנו כהורים ולחשוב קצת כמו ילדים, כדי להבין אותם יותר. אין הורים מושלמים ואני בעצמי לא אמא מושלמת וגם אין לי שאיפה כזו. אבל יש לי שאיפה להיות מודעת יותר ורגישה יותר ולפחות להשתדל עבורן. לא לצאת מהכלים כשהן חוזרות הביתה עם לק. לא להשתגע כשהן מדביקות מדבקות על המיטות החדשות שקנינו להן. לא להתחרפן כשהן מפזרות את החול מהנעליים שלהן בכל הבית. לשמור על פרופורציות. לא להפחיד ולהבהיל אותן באופן שייחקק בזיכרונן. הרי מרבית הדברים האלה שפעמים רבות מוציאים אותנו מהכלים, הם שוליים ושטותיים כל כך.
אומרים תמיד ש"החיים הם בית ספר" ולצערי, את השיעורים הקשים ביותר כבר למדתי בגיל 7. אני מאחלת לבנותיי חיים טובים יותר ושיעורים קלים יותר, אבל מקווה שלפחות הצלחתי להפיק וללמוד משהו בדרך. וברור לי שמחשבותיי ושהדברים המניעים אותי הם יוצאי דופן, שיש לי "שריטה" עמוקה ותודעת מוות שהתפתחה בשלב מוקדם מדי בחיי, תחת הנסיבות. כמובן שאיננו יכולים ואף לא צריכים לחיות את חיינו בתודעה מדכאת שכזו: לחשוב שאנחנו יכולים להתפוגג בכל רגע ומה נשאיר לילדינו, אבל אפשר לקחת מזה את הטוב ולהשתדל. הזיכרונות שנשאיר לילדים שלנו יספרו להם את הסיפור שלהם ויזכירו להם את הילדות ואת ההורים שהיינו להם. או שלא היינו להם.
יעל כהן מרדכי היא יועצת זוגית, נשואה ואם לשתי בנות, בעלת תארים בסוציולוגיה ובתקשורת מהאוניברסיטה העברית וכותבת להנאתה.