נסו לדמיין לרגע את הסיטואציה הבאה: אתם בגן שעשועים עם הילדים, נגיד, ועל רקע אינספור קריאות ה"אבא" וה"אמא" שנזרקות לכל עבר אתם שומעים פתאום קריאה של ילד שפונה להורה שלו בשמו הפרטי. מוזר, לא? בואו נסכים שלכל הפחות בטח שלא שכיח. אם כבר התרגלנו (איכשהו) לשמוע הורים שקוראים לילדים שלהם "אבא", נראה שהפוך זה עדיין לא ממש עובד: זה לא מתנגן לנו באוזן לשמוע ילד שפונה להוריו בשמם הפרטי ולא כאבא או אמא.
הדיון על ילדים שקוראים להורים שלהם בשמם הפרטי עלה השבוע לדיון באחת מקבוצות ההורים הגדולות ברשת והצליחה, כדרכן של שאלות כאלה, לעורר סערה. אלפי תגובות, ויכוחים ודעות נשפכו שם, ובטח לא תופתעו שהרוב המוחלט התנגד לכך בתוקף. הטענה המרכזית הייתה שמדובר בחוסר כבוד משווע, ושהדבר יכול להצביע על בעיית גבולות, נושא חם לא פחות, שללא ספק מהווה את אחד האתגרים המרכזיים בעידן ההורי של היום.
לצד אלה, היו גם תגובות בעד. חלקן גרסו שאין בכך להעיד על ענייני כבוד אלא אף להיפך, פנייה כזאת דווקא מעידה על מערכת יחסים פתוחה ושוויונית בין ההורים והילדים. חלק מהמגיבים, אגב, כלל לא הבינו על מה המהומה, ביניהם שי לי תמיר, אמא ל-3 ממעלות, שמאז שהיא זוכרת את עצמה היא קוראת להוריה בשמם הפרטי.
"גם אני וגם האחים שלי קוראים להורים שלנו בשמם, טל ויפה, מאז ומתמיד", היא מספרת. "אין פה איזו אג'נדה או רעיון גדול מאחורי, אלא משהו שהתחיל בתור ילדים ופשוט השתרש עם השנים".
על אף שעבורה זה נחווה כדבר טבעי למדי, היא חייבת להודות שלא תמיד זה היה ככה עבור הסביבה שלה. כשהייתה בכיתה ד' היא חוותה חרם מצד בנות הכיתה, שטענו שהיא מאומצת. "הן שמעו אותי קוראת להורים שלי בשמם והחליטו שאני לא הבת האמיתית שלהם".
וזה לא גרם לך לשנות את זה?
"להיפך, זה רק חיזק אצלי את העניין הזה שאני נאמנה למי שאני. מאז אותו חרם אני זוכרת שממש הייתי עושה דווקא, קוראת להורים שלי בהתרסה בשמות הפרטיים שלהם ליד ילדים אחרים, שיבינו שככה זה אצלנו וזאת אני. אני כן חושבת שבגיל ההתבגרות זה עזר לי להרגיש מיוחדת יותר".
היא גדלה בבית מאד פתוח וליברלי, בית שדיברו בו על הכל, אבל יחד עם זאת היו בו גבולות מאד ברורים. "הבחירה לקרוא להורים שלי בשם מעידה מבחינתי דווקא על קרבה ולא על ריחוק - ככה זה לפחות אצלנו, ואין לה שום קשר לכבוד. אנחנו מאוד מכבדים אחד את השני - אני אותם והם אותי ולשמות הפרטיים אין כל קשר לכבוד".
כששי לי הפכה לאמא בעצמה, היא העניקה לילדים שלה את הבחירה איך לקרוא לה, בחירה שרובנו כלל לא מתעסקים בה. לפעמים הם קוראים לה אמא, ולפעמים פונים אליה כשי לי, ואף אחת מהפניות הללו לא מפריעה לה. לבן זוגה, לעומת זאת, הפריע שהם קראו לו בשמו הפרטי והוא גדע את זה מיד ותיקן לאבא. "אז הם קוראים לו אבא ולי שי לי - והכל טוב. וברור".
כשהילדים שלה קצת גדלו, היא מספרת, הקריאה בשם הפרטי הפכה אצלם גם למעיין בדיקת גבולות. "הם היו מנסים לראות את התגובה שלי כשקראו לי שי לי, אבל בגלל שלא היה פה אישיו מבחינתי הצורך הזה שלהם נעלם. בגלל שאני לא רואה בזה חוסר כבוד או גבול שנחצה, אני מייתרת את המלחמה הזאת ובוחרת לשים אותה על גבולות אחרים שבאמת חשובים לי".
אמרתי שאני מאומצת
גם שירן עובדיה, בת 35 ואמא ל-4 ילדים, קוראת להוריה בשמם הפרטי מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל היא, בניגוד לשי לי, לא הסכימה שהמנהג הזה יעבור לילדיה. "אני הייתי בת בכורה להורי במשך 6 שנים. גרנו בבית עם סבתא - כך שבתור ילדה שמעתי את הפנייה להורים רק בשמם הפרטי ופשוט חיקיתי את מה ששמעתי. אני חושבת שבהתחלה זה פשוט הצחיק אותם, אז אף אחד לא תיקן אותי וככה זה השתרש. אני יכולה להבין למה זה היה מצחיק אז, למרות שהיום אני לא חושבת שזה מצחיק בכלל".
גם אצל שירן הפנייה להוריה בשמם הפרטי עוררה פעם תגובות מהסביבה וגם אותה היו שואלים אם היא מאומצת. "ילדים היו אומרים לי שהם לא ההורים האמיתיים שלי, צוחקים עליי - אבל כנראה שזה היה חזק ממני, כי המשכתי לקרוא להם בשם הפרטי. אני כן זוכרת שמתישהו זה התחיל להפריע לאבא שלי והוא אמר לי שאם אני לא קוראת לו אבא אז הוא לא יענה לי, אבל זה היה כל כך טבוע בתוכי שלא יכולתי לפנות אליו אחרת, והוא תמיד היה עונה לי", היא צוחקת.
גם כשבגרה העניין הזה המשיך לגרור תגובות מהסביבה. כשהייתה בצבא, היא מספרת, היא דיברה בטלפון עם ההורים שלה והחברות החדשות שלה, שעדיין לא הכירו אותה, שמעו אותה מדברת עם "שולה ומיכה" ושאלו עם מי היא דיברה. "עניתי להן שעם ההורים שלי ואז הן שאלו אם אני מאומצת. בשלב הזה כבר הייתי הרבה יותר מחוספסת ואמרתי להן שכן. הרגשתי במגננה, אז תקפתי חזרה. אני מבינה שזה מרים גבה לאנשים, אבל גם קצת נמאס לי מהחטטנות ומשאלות שמנסות להבין למה, כי ככה זה, ואין באמת סיבה".
כששירן הפכה לאמא היא החליטה שהילדים שלה יקראו לה אמא. וזהו. רק אמא. "לי זה היה ברור, גם כי זה מה שאנחנו עבורם אבל גם כי לא רציתי שהם יעברו את מה שאני עברתי כילדה".
על אף שהיא מקפידה על כך עם ילדיה, גם היא לא מרגישה שבעצם הפנייה להוריה בשמם הפרטי יש משום הפגנת חוסר כבוד. "זה בכלל לא משם. זה משהו שהשתרש והפך מאד טבעי, למרות שעם הילדים שלי ביקשתי לשנות אותו".
אמא יש רק אחת
רוני לנגרמן-זיו מדריכת הורים מטעם מכון אדלר, מסכימה. "כבוד הוא נושא מורכב בהרבה משפחות, אבל בגדול הרעיון הוא לתת דוגמה אישית, ולא לדרוש כבוד מתוך יראה ופחד (בסגנון 'חכה חכה שאבא יבוא'). הזמנים השתנו ואנחנו נדרשים לשדרג את ההורות שלנו בהתאם. אם נכבד את הילד - עולים הסיכויים שהוא יכבד אותנו ולהפך: אם נזלזל בו - הוא יזלזל בנו. כך שאם נדרוש כבוד בדרך של ציות/ השפלה/ זלזול - הילד ימצא את הדרך להחזיר חוסר כבוד, ואולי יבחר בדרך הזו של לא לתת לך את הכבוד שבכינוי 'אבא', למשל".
לנגרמן-זיו מסבירה שסך הכל מדובר בדבר מאד טבעי, שכן ילדים קטנים פשוט מחקים את הסביבה שלהם, וכך גם בעניין קניית השפה. הם פשוט חוזרים על מה שהם שומעים. "אם ילד פונה להורה בשמו הפרטי, ההורים צריכים לשאול את עצמם מה הם מרגישים לגבי זה", היא ממשיכה. "אם זה מצחיק אותנו - סביר להניח שהילדים ימשיכו בכך; אם זה מרגיז אותנו ואנחנו מגיבים בכעס - סביר להניח שהילדים ימשיכו בכך. מדוע? כי כך או כך הם מקבלים את ההתייחסות שלנו, לחיוב או לשלילה".
אם הילד קורא להורה בשמו הפרטי וההורה רוצה לתקן אותו, לנגרמן-זיו מציעה לחזור חזרה על המשפט של הילד בצורה מתוקנת, "ריפריימינג", בעגה המקצועית. "אם הילד אומר לי: 'רוני אני רוצה מים', אני חוזרת אחריו כדי שהוא יחזור אחרי: 'אמא, תביאי לי בבקשה מים', ומחכה שהוא יחזור אחרי עם המשפט המתוקן. אם זה לא משנה לכם, וטוב לכם עם זה שהילדים קוראים לכם בשמות הפרטיים, כמו שאומרים - מה שעובד, לא נוגעים. תמשיכו כך עד 120 והכל טוב".
ויחד עם זאת, היא מציינת כי ישנה חשיבות לכך שהילדים מכנים את הוריהם "אמא" ו"אבא". "לילדים יש בחייהם המון אנשים אותם הם מכנים בשמם הפרטי, אבל אמא יש רק אחת, ואבא יש רק אחד", היא מסבירה. "בזה אנחנו ייחודיים עבורם לא רק בשם, אלא גם בתפקיד שלנו בחייהם (נכון שיש אמא ואמא, או אבא ואבא, ואז כל משפחה מוצאת את הדרך הייחודית שלה לומר, למשל אמא ומאמי או אבא ופאפי או להוסיף את השם הפרטי של כל הורה).
"חשוב שהילדים ידעו את השמות הפרטיים שלנו - כדי שיידעו שגם אנחנו אנשים פרטיים מלבד היותנו ההורים שלהם, אבל אין צורך לדעתי שישתמשו בהם באופן שוטף ורציף", היא מסכמת.