אני דור שני לניצול שואה.
מעולם לא חשבתי שהמושג הזה יהפוך מתישהו למעמד מחייב. לאחריות. בטח לא בגיל 43. אבל השנים חולפות והניצולים, השרידים הנפלאים, הולכים מאיתנו בקצב מהיר מדי אל עולם שכולו טוב. בגיהינום הם כבר היו, כך שאת גן העדן שלהם הם כבר הרוויחו ביושר, אבא ז"ל ביניהם.
יום השואה עבור כל אחד מאיתנו שונה לחלוטין. יש את אלו שלא מסוגלים להדליק טלוויזיה ביום הזה או לקרוא ספרי שואה באופן כללי, בטח לא לראות תמונות או לבקר ביד ושם. יש את אלו שמוכנים להתייחס לנושא רק ביום הזה ויש את אלו שגומעים את זה כל השנה בקריאה, בשמיעה, בחיפוש, בצמא. אני משתייך לחלק האחרון.
עלינו, בני הדור השני, מוטלת אחריות.
בעוד שנים מספר, כבר לא יהיו עדים שילוו משלחות לפולין ויספרו את מה שחוו באופן אישי במקומות הארורים ההם, כבר לא יהיו סלונים שמארחים זיכרון ממקור ראשון, יהיו רק מספרי סיפורים וצריך לדאוג שהם יעשו את זה כמו שצריך.
רק לפני שבוע וחצי חגגנו את ליל הסדר ואמרנו שם את המילים המפורסמות "והגדת לבנך". במשך שנים לא השקעתי מחשבה במשפט הזה, בטח לא בתור ילד. מבחינתי זה היה עוד משפט בהגדה, לא שונה מחד גדיא או שולחן עורך. ידעתי שזה קשור ליציאת מצרים וכמה חשוב שנספר עליה אבל לא ממש הבנתי למה. הרי ברור שיצאנו משם, הנה, אנחנו פה, בארץ ישראל, מה הסיפור?
אבל זה בדיוק זה.
עלינו מוטלת החובה לספר את שעבר על אבותינו בתקופה הארורה ההיא לא רק כקריאה בהגדה, לא רק פעם בשנה, לא רק כשהילדים הולכים לישון ואפשר לראות עוד אחד מהסרטים הקשים לצפייה בטלוויזיה. אנחנו צריכים לשנן, לקרוא, לראות, בשביל שנוכל לשמר את הגחלת. אם קשה לנו להעביר את המראות הקשים, נעביר את התעוזה, אם קשה לנו לספר על הזוועות, נספר על הניצחונות הקטנים, האישיים, אבל נספר.
יום השואה הוא לא יום לחשבון נפש כמו יום כיפור, הוא יום לזכור ולהזכיר.
כבר כמה שנים, בבוקר יום השואה, רגע לפני שאנחנו שולחים את הילדים לבית הספר, אנחנו מבקשים מהם לחשוב על סבא בזמן הצפירה במקום להחליף מבטים מובכים עם שאר החברים. להרכין ראש לדקה אחת ולזכור. מעין דמיון מודרך בגרוש, אבל זה עובד. תנו להם משהו ללכת איתו.
המחשבה על הילדות של אבי בצל השואה היא בלתי אפשרית בעיניי. המחשבה על ילדיי באותה סיטואציה מובילה אותי מיד לדמעות ולהבנה הברורה כי לשרוד, זו לא תכונה הטבועה בהם באופן טבעי בעולם המלא-כל-טוב בו הם חיים היום.
אבא, מתתיהו קופלוביץ, נולד בשנת 1934 בוורשה שבפולין וכשהסתיימה המלחמה היה כבר בן 11. את כל שנות ילדותו העביר בבריחה עם הוריו בעלי התושייה, איבד את אחיו הצעיר ממנו בשנה בשל מחלת הטיפוס ונדד אלפי קילומטרים רק בשל הרצון לשרוד. כשהסתיימה המלחמה, חזרו ברכבות משא לפולין. התמימות עדיין אחזה בהם. אולי יוכלו לחזור לביתם שהשאירו מאחור בעיירה הקטנה וישקוב.
כשעצרו אותם הפרטיזנים הפולנים ופתחו את דלתות הרכבת ביערות פולין אחרי שבועות של מסע קשה, הם הודיעו להם באופן הכי ברור: אם תישארו פה, אנחנו נסיים את מה שהגרמנים לא הצליחו. הם המשיכו לברוח, הגיעו למחנה פליטים בגבול גרמניה-צרפת, בעיירה ואסראלפינגן שם הגיע לעולם אחיו הצעיר והחדש אברהם ומשם הוברחו לדרום אמריקה עד שהגיעו לארגנטינה.
במהלך לימודיו בבית הספר שבבואנוס איירס הגיע לביקור יום אחד מנחם בגין, הוא עבר בין התלמידים וכשהגיע לאבי שאל אותו לשמו ומוצאו. כשהבין את מה שעבר עליו, כתב לו ביומן את המילים "אוד מוצל מאש".
בכל יום שואה, מיד אחרי הצפירה, הייתי מתקשר אל אבא ושואל לשלומו ביום הזה ואבא, כמו תמיד, בעודו יושב על הכורסא בסלון עם הגופייה הלבנה, היה מבלף ואומר "אני בסדר".
כבר ארבע שנים שחסרה לי השיחה הזו, אבל בכל שנה שעוברת אני מנסה ללמוד עוד קצת על מה שעבר עליו שם בתקופת השחור, על מה שעבר על אחרים, לא רק בשבילי, גם בשביל ילדיי ובהמשך בשביל נכדיי.
ואולי יום אחד, יהיו ילדינו וילדים אחרים נושאי הגחלת.
יהי זכרם של הנספים ברוך.