יאיר (יאיא) יעקב ז"ל נחטף לעזה ב-7 באוקטובר יחד עם בת הזוג שלו, מירב טל, ושני ילדיו, יגיל ואור. לפני חודש נודע כי יאיא נרצח וגופתו מוחזקת על ידי חמאס. מירב, יגיל ואור שוחררו במסגרת עסקת החטופים, אבל גם 110 ימים אחרי שחזרה מהשבי, מירב מודה שאינה מתאוששת ולא חזרה להיות המירב שהייתה.

"הייתי על הווספה כשיאיא עמד מחוץ לבית, על הברכיים, עם הגב אליי, כשמחבלים מחזיקים אותו בצדדים ומכוונים אליו נשקים. הוא צעק לי: 'אני עומד למות', וככה הפרידו בינינו", נזכרה מירב, "צעקתי לו שלא יתנגד, אבל לא יודעת כמה זה עזר. יאיר היה בצנחנים, הוא נלחם במלחמת לבנון. הוא ידע מה זה צבא ומלחמה".

הייתה לך הרגשה שהוא לא שרד?
"הייתה לי הרגשה. הייתי איתו בממ"ד, ידעתי מה הפציעה. בשבי ניסיתי לנטרל את זה מהראש שלי, חשבתי שאולי הוא פצוע ושהצילו אותו, אבל כשחזרתי והבנתי שלא הגיעו לניר עוז 10 שעות, ידעתי שיש סיכוי לא טוב. זה קשה, עצוב מאוד. אובדן כואב".

בממ"ד הספקתם להיפרד?
"אחרי היריות והפציעות שלנו, המחבלים שמו מטען חבלה על הדלת. היה פיצוץ ענק. מהפיצוץ, שנינו נפלנו על הרצפה. החזקנו ידיים, אמרתי לו: יאיא, בוא נשחק אותה מתים. אני אוהבת אותך. הפקירו אותנו ואני מרגישה שממשיכים להפקיר אותנו. מחדל 7 באוקטובר חייב להיבדק. אני מקווה שלא ימרחו את ועדת החקירה הממלכתית ושכל מי שאשם, לא רק הראש, שישלם את המחיר. אנחנו צריכים הרבה הסברים. אנחנו מדינה כזאת טכנולוגית ו-10 שעות חלפו עד שהגיע הצבא. אני משתגעת מזה. יש כל מיני קונספירציות ואני כבר מתחילה להאמין בהן כי זה לא הגיוני. אין היגיון במה שקרה. היה לי ביטחון במדינת ישראל, כרגע אין לי ביטחון ללכת ברגל אפילו".

איך עבר עלייך השבי?
"הייתי מאוד מתוחכמת עם המחבלים. אני בת 53, עברתי דבר או שניים. בהתחלה נתתי להם את ההרגשה שאני מפחדת. סיפרתי שאני מפחדת, שאלתי שאלות. בבית המרכזי שהייתי בו 45 ימים, התחברתי עם המחבלים. היה את בעל הדירה, שהוא המחליט, ושני מחבלים צעירים. למדתי ערבית, הייתי מזמינה אותם לקפה ולתה, שותה איתם, ובזמן הזה הייתי יכולה להוציא אינפורמציה. נתתי להם להרגיש שאני סומכת עליהם. אם השומר היה נרדם והיו דופקים בדלת, הייתי מעירה אותו. יכלו להציל אותי מלא פעמים".

היו מחשבות על בריחה?
"היו מחשבות כאלה. היה לנו חריץ קטן בחלון. חשבתי להעיף את המחבל מהחלון. עדה הייתה אומרת לי: 'תפסיקי, שלא תעזי'. היא פחדה שאעשה שטויות. המחבל היה מציץ בחלון, הייתי מפנטזת מה אעשה, איך אצא החוצה, אבל הפחד הגדול שלי היה מההמון שיבוא עליי. הפחד היה מהבחוץ. את שומעת צרחות. הם רבים, צועקים. היינו מעל שוק, כל היום היו צעקות ובערב הם היו משועממים. הם ידעו שאנחנו בבית והרגשנו כאילו הם תכף עולים. זה מטורף, פחד, אימה".

בעל הדירה היה אזרח. שאלת אותו על מה שהוא עושה, חוטף אישה?
"הוא היה מראה לי את הכסף שהוא קיבל, מנפנף בו. שטרות של 200. בבית הראשון הייתי יומיים וחצי, ושם אמרתי למחבל, בערבית: 'גבר אתה לא'. כל הזמן אמרתי להם שאני זקנה יותר. כל פעם שהמחבל היה נכנס בערב עם שקית, הייתי אומרת לו: כל יום אתה מביא לנו הפתעה. זו לא הייתה הפתעה, הוא היה מביא סתם דברים. למחרת קיבלנו עוגיות, או פתאום מיץ קר. חלמתי על זה, על משהו קר, כי אין חשמל הרי. את מתה לשתות. נתתי לו הרגשה שאני מתרגשת מכל דבר, אבל מבפנים השנאה הייתה עצומה. שיחקתי אותה כדי לשרוד".

לקראת השחרור, התאחדת עם אחד מילדיו של יאיא. איך היה הרגע הזה?
"זה היה אחד הרגעים הקשים. לא ידעתי שהוא חטוף. התפללתי כל הזמן שלא נגעו בילדים, כי אנחנו היינו בקו הראשון של הקיבוץ והבית שהם ישנו בו, אצל גרושתו, רננה, היה קצת יותר בפנים. כשראה אותי, הוא צעק. לא ישנו כל הלילה. אני עוד הייתי עם מישהי, שזה קצת מנחם - אבל הוא עבר את זה לבד. ילד בן 13 שהיה 30 ימים לבד".

איך ילדיו כעת?
"מקסימים. בשבת היינו ביחד, הם היו אצלי בארוחת ערב. יש לנו קשר מאוד מיוחד. הם אומרים: 'כשיהיו לנו נכדים, את בעצם תהיי הסבא שלנו'. בנינו הרמוניה כזאת. בפרק ב', זה לא תמיד פשוט. עבדנו בזה, שנינו".

מה המסר שחשוב לך להעביר כעת?
"צריך לשחרר את החטופים. אני לא מבינה את שיקולי הקבינט. תשחררו ואחר כך תעשו מה שאתם רוצים. מה-7 באוקטובר מפקירים אותנו. התעללו בנו בשבי, ועדיין מתעללים במשפחות פה בישראל. עצם זה שהמשפחות לא יכולות להיות עם יקיריהן 163 ימים, כשעוד מעט ערב חג, זה מטורף. יום אחד אי אפשר להיות שם, יום אחד. זה להשתגע. אני לא יודעת איך הם יחזרו. אנחנו שומעים על עוד ועוד מתים. מבוגר בן 80 לא מתפקד טוב כשהוא בבית שלו, אז איך הוא ישרוד במקום כזה? למה מצפים? אני מאוד כועסת שהחטופים עדיין יושבים בשבי ונמקים. כשהייתי בשבי, התפללתי שמישהו יעשה משהו בשבילי".