יום הכיפורים בפתח. חלקנו צמים ומייסרים את הקיבה ואחרים מסתפקים בתענית של חשבון נפש. כהורים, מרבית השנה אנחנו באים בטענות אל הילדים ומקטרים על מעלליהם באוזני כל מי שרק מוכן לשמוע.
מבחינתנו הילדים הם אלו שצריכים לבוא ולבקש סליחה באופן יומיומי. אבל ברגעים החמקמקים האלו של תחילת השנה אפשר גם לעשות פאוזה חגיגית ולבדוק אם אולי, רק אולי, גם אנחנו לא היינו כל כך בסדר ובמקרה הצורך לבקש סליחה גם בגובה מטר ועשרים. אז מתי כבר חטאנו השנה?
1. כשנתנו אקמולי אחרי שמדדנו לו חום של 38.4 ושלחנו אותו באלגנטיות לגן.
ברור שהיתה לכם פגישה חשובה בעבודה, ברור גם שלא היה מי שישמור עליו היום, אבל בינינו - זה לא נחמד, לא לילדון המסכן ולא למי שמטפל בו. הרי בכל מקרה תקבלו טלפון מהגננת בעוד שעתיים, כשהשפעת התרופה תתפוגג לה. או-אז תיאלצו לדהור חזרה לגן ולקבל את המבטים של "איזה מין הורים עושה דבר כזה" מכל אנשי הצוות עד אחרונת הסייעות. אתם באמת רוצים את זה?
2. כשרבנו בקולי קולות ובלהט הוויכוח לא שמנו לב לפעוט שמביט בנו בדמעות.
המטפלים הזוגיים הטובים ביותר אומרים שזוג שלא רב, הוא זוג מת. הוא לא שטף את הכלים למרות שביקשת, היא שכחה להכניס את האוטו למוסך בזמן ולכן צריך כבר להחליף ציריות עכשיו. לכולנו יש ימים רעים (גם של שיער) אבל להרים טונים מעל ראשו של העולל שיצרתם יחד, באמת לא ישתלם לכם כשיתרץ בכך את הרגלי השתייה שלו בגיל 13.
3. כששיקרנו לו.
תכל'ס, וקשה לנו להודות בזה, מאד נוח לשקר לילדים התמימים: "אני אאחר בגללך לעבודה" (בינינו, את הרי הולכת עכשיו לחדר הכושר, לא?), "אני לא התנהגתי ככה בגילך" (נכון, היית הרבה יותר גרוע), "תפסיקי לאכול כל כך הרבה ממתקים, זה לא טוב לשיניים" (עם יד הלב, את הרי יותר מפחדת שהיא תהיה שמנה). אם תיזכרו רגע כמה מעצבן זה כשאתם עומדים חסרי אונים מול המוסכניק שלכם שנשבע שהיה צריך להחליף מנוע למרות שהגעתם רק עם פנצ'ר בגלגל, כנראה תשקלו להפסיק עם המנהג המגונה הזה.
4. כשאמרנו לו שאם הוא יאכל את האוכל הבריא שבישלנו, הוא יהיה חזק יותר.
אז זהו שלאו דווקא. לא נעים לי לחרב את האוירה אבל אני מכירה המון אנשים שאכלו מזין ובריא וסובלים משלל תופעות ומחלות שבד"כ נגמרות ב-"זיס". אוכל מזין זה יופי אולם שרירים מפותחים נבנים בד"כ על ידי הרבה ספורט וגנטיקה טובה ואם ככה, סביר שברוקולי לא יעזור לו להתמודד עם בריוני הכיתה. ג'ודו כן.
5. כשהשווינו בינו לבין החברים או האחים שלו.
אני חושבת שביום בו מצאתי את עצמי אומרת למשוש ליבי (האמצעי) את המשפט הנוראי: "תראה איזה ציון גיא הוציא במבחן ואיזה ציון אתה קיבלת!" חשבתי שעדיף לסיים את חיי פה ועכשיו. הרי יותר נמוך מזה אי אפשר להתדרדר. נסו, להסתכל על הדבר הנפלא הזה שילדתם ולמצוא את הדברים החיוביים שבו. הם לאו דווקא מופיעים בתור ציון, תסמכו עליי.
6. כשיצרנו עבורו אח חדש.
המחשבה שמה שהנסיך שלנו צריך זה עוד אח כמוהו, מקסים ויפה וחכם, מקורה בטעות שכיחה. נסיך הוא נסיך והוא לא זקוק למישהו שיחלוק איתו את הכתר, כלומר את הפינוקים ותשומת הלב שהוא מקבל מאבא ואמא. לא, אין פה קמפיין לצמצום הילודה, חלילה, אבל קחו בחשבון שמגיעה לו התנצלות גדולה על הפרת זכויות בלעדיות.
7. כשישר לקחנו את הצד של המורה שהתלוננה עליו ולא האמנו לו.
הילדים שלנו לא מושלמים ובהחלט יש להם עוד דרך ארוכה של שיוף ושפצור. אבל מסתבר שגם מורות לא, בטח לא כולן. גם אם יש להן עיניים בגב, לא תמיד הן רואות ויודעות הכל ולפעמים מתגבשת אצלן דיעה מסוימת על תלמיד מסוים וקשה לשנות אותה. בפעם הבאה כדאי לתת קצת יותר אמון וקרדיט גם לתלמיד הצעיר ולזכור שגם מבוגרים עלולים לטעות.
8. כשחשבנו שמטפלת קשוחה זה בדיוק מה שהם צריכים. מי אמר משמעת ולא קיבל?
איתרע מזלנו ונולדנו במדינה מוקפת אויבים כך שבגיל 18 ניאלץ לשלוח את האפרוחים המחוצ'קנים שלנו לצבא הגנה לישראל, שם הם יחוו טירונות מאתגרת ומפקדים מתזזים. ככה שבאמת שלא היה צורך לשכור דווקא את שירותיה של זו שנראית כמו סופר נני, רק בלי חיוך.
9. כשפינקנו אותם יותר מדי.
ברור שאתם אוהבים אותם בכל לבכם ורוצים שהם יהיו תמיד מאושרים ומסופקים אבל לקנות להם את כל מה שטויס אר אס ו/או סוני ו/או אפל יכולים להציע, לא בהכרח יעשה את העבודה. שפע משחקי מחשב ופלסטיקים צבעוניים בד"כ יוצר בקשה לעוד כאלו וזו ממש לא הדרך הנכונה לאושר.
10. כשהכרחנו אותם לבקש סליחה למרות שהם לא התחילו.
"את לא ראית שהוא התחיל איתי?" הוא כנראה אחד המשפטים הכי שכיחים בשיגרת אחר הצהריים שלנו. אם לא ראיתם מי התחיל, מי המשיך ומי סיים, עשו לעצמכם טובה ואל תתערבו במריבות שלהם ובטח אל תיאלצו אותם להתנצל. הם יודעים ללכת מכות אבל באופן מקסים יודעים גם להשלים. כן, בלעדיכם.