"הילדה שלי לא מסכנה ולא חסר לה כלום, זו המציאות שאליה היא גדלה. היא יודעת שאימא בצבא, לפעמים גם בשבת. זה מה שהיא מכירה", אומרת רב סרן נטע שמואל, 29, קצינת החינוך של אוגדת עזה, נשואה ואמא לטליה בת השלוש. לפני למעלה משנה נאלצה שמואל לבחור בין תפקיד קצונה בכיר בבסיס סגור בשטח, שמשמעותו לראות את משפחתה אחת לשבוע, או להמשיך הלאה לאזרחות. בהחלטה משותפת עם בן זוגה היא החליטה להתמודד על אוגדת עזה וזכתה בתפקיד. המרחק מהבית והתגובות מהסביבה על הבחירה שלה הפכו להתמודדות תמידית.
היא עלתה בגיל שלוש לישראל מברית המועצות, ובעוד שמי שנולד כאן לא תמיד מרגיש צורך להוכיח לעצמו ולסביבה את הזהות הישראלית שלו, לשמואל תמיד בער להיות חלק מהחברה הישראלית. "ידעתי שאם אהיה קצינה זה יהיה חלק מהחיבור שלי לחברה, יהיה קשה להגיד לי עליי שאני 'רוסיה', אבל נכנסתי כל כך עמוק שקשה לי כבר להתנתק מזה. זו החברה שבה אני חיה ואני מרגישה את צו השעה", היא אומרת. היא משרתת בדרום בבסיס סגור ובסביבה גברית לחלוטין. יוצאת לאפטר אחת לשבוע וסוגרת שבת אחת לארבע, לפעמים היא נשארת גם בחגים. במקרה כזה המשפחה, שעברה לאשקלון בגלל התפקיד, מצטרפת.
כשאת חוזרת הביתה את שומעת "אמא תעשי לי, תביאי לי" או שטליה כבר רגילה לבקש מאבא?
"היא מאוד קשורה לאבא שלה, מאז שהייתה תינוקת. אבל היא פונה לשנינו, תלוי מה היא רוצה. אצלי היא מתפנקת ומבקשת ממני לשחק איתה, ואצל אבא גם וגם".
איך היא מתמודדת עם המרחק ממך?
"לאחרונה היא מבטאת את עצמה יותר טוב ואומרת שהיא מתגעגעת אליי ומתי אני אבוא, וזה מבאס. יחד עם זה, כשאומרים לה מחר נוסעים לצבא של אמא, היא מאוד שמחה".
אימהות קרייריסטיות נחלקות לשתי קבוצות. יש שמפקידות את רגשות האשמה בכספת, ויש שחשות אותה רוב הזמן, כולל בכל לילה לפני השינה. גם משמואל לא נחסך הקושי הזה, אבל היא שלמה עם ההחלטה שלה. "יש רגעים כאלה, אבל אני לא יכולה להתעמק בהם כי זה מוריד את המוטיבציה. אני מבינה שזה המצב שאני נמצאת בו ולא יכולה להצטער על כך או להרגיש תחושת החמצה, אני מסתכלת על זה בצורה מאוד רציונאלית", היא מסבירה. "אם יש אירוע חריג אני אעשה הכל כדי לצאת, ואני אצא, ואם לא אז לא. ברגעים החשובים עם הבת שלי אני נוכחת, למשל בכניסה לגן, באסיפות הורים, בימי הולדת. מעבר לזה, גם אם יש דברים שאני מחמיצה, אני עדיין מרגישה סיפוק ומלאות בתפקיד שלי, ואני יודעת בדיוק למה אני נמצאת כאן".
אנחנו חיים בחברה מאוד ביקורתית, בעיקר כלפי נשים. נכנסים לנו לרחם, מבקרים את האמהות שלנו. גם הסביבה שלך מעבירה ביקורת?
"כשקיבלתי את התפקיד ההורים שלנו משני הצדדים קיבלו את זה קשה. איך יכול להיות שאמא לא בבית? איזה מין דבר זה? שמעתי בהתחלה כל הזמן תגובות קשות, כל מי ששמע שאל אותי אם אני שפויה, אבל למה אני שונה מכל גבר שנמצא פה? יש פה גברים ששבועות לא רואים את הילדים שלהם ואף אחד לא מפנה אליהם את השאלות הללו ולא מערער על המקום שלהם. זה הכעיס אותי איך אנשים מערערים על הסמכות שלי כאמא. אם אני בתפקיד שדורש ממני לצאת פעם בשבוע הביתה, זה אומר שאני אמא פחות טובה?".
למשפחה לקח זמן להבין שזו הבחירה של שמואל ובעלה. הם הבינו שזה המצב, על כל המורכבות שבו. "כדי שהילדים יהיו מאושרים ההורים צריכים להיות מאושרים. ידעתי שהתפקיד באוגדה ישים אותי במקום משמעותי בחיים שלי. חשוב לי כאישה לבחור את התפקידים שמעניינים אותי ומקדמים אותי ולממש את עצמי. הילדה שלי או בן הזוג שלי לא אמורים לעצור אותי בהתפתחות הזו. אני מקווה שהבת שלי תזכור את זה".
שמואל הרגישה שזה הזמן שלה לתפקיד הבכיר הזה. "מישהו צריך לעשות את התפקיד הזה, וידעתי שאם לא אעשה אותו עכשיו זה לא יקרה אף פעם. מדובר בתפקיד מאוד אינטנסיבי, עם הרבה הקרבה, ואני מעדיפה שזה יהיה באוגדת עזה מבצעית. כשאני מבינה לשם מה אני כאן זה מאוד מחזק אותי. התפקיד הזה הוא רק לשנתיים ולא לכל החיים, אבל איך אומר המפקד שלי? שנה באוגדה זה כמו שנה בחיי כלב, קשה ואינטנסיבי בכל תפקיד".
לייצר לחיילים הבנה וחיבור למקום
בשביל להפוך את הבית לחד הורי במשך כל השבוע, דרוש מערך תמיכה רציני. המשפחה הקרובה צריכה להיות שם בשביל לעזור כמה שניתן, וצריך לעשות אאוט סורסינג לכל מה שאפשר, למשל עוזרת בית וקניות. וזה מעבר ללוגיסטיקה של מי יוציא את הילדה מהגן. "לבן זוגי יש גם קריירה, ודרושה כאן גם תמיכה נפשית כי לא קל לגבר לבד", אומרת שמואל. "כל החברים שלו תוהים על כך שהוא 'איפשר' לאשתו להיות בבסיס סגור והוא עושה הכל לבד. בסופו של דבר צריך להיזהר מלפגוע באגו הגברי, ומבינים שזה לא הכל לבד, יש גם ביחד וזה רק שלב בחיים. אבל צריך תמיכה מכל הכיוונים".
יש לכם תמיכה כזו?
"יש לנו ממש סידור שבועי, שבו בכל יום מישהו אחר מוציא את טליה מהגן, ולכל אחד יש גם אדם נוסף בסטנד ביי. בן הזוג שלי עושה חלק מהדברים במשק הבית, הוא היה צריך להבין שהוא מנהל את הדברים לבד. קשה לו אבל הוא מסתדר. אני גם למדתי לוותר ולעגל פינות, לא כועסת על כל בלגן בבית. חוץ מזה שכשאני מגיעה הביתה הוא תמיד מסודר, יש לנו עוזרת, את הקניות אנחנו עושים תמיד באינטרנט, ומוצאים את הפתרונות כדי להגיע למצב שאנחנו חיים טוב. הימים והשעות בבית לא רבים ולכן אני לא מבזבזת אותם על ניקיון וקניות, ומעדיפה להיות עם הבת שלי".
אישה בסביבה מיליטריסטית גברית זו עובדה מורכבת לכשעצמה, תוסיפו על זה את היותה של שמואל דתייה ("בגיל 15 התחלתי להתקרב לדת"), והמורכבות רק מתעצמת. "אני מניחה שזה נראה ממש מוזר שאני על מדי ב' עם כיסוי ראש. איך זה משפיע על הסביבה? הם לא מקללים לידי, ויודעים שאני שומרת נגיעה. בשבילי הרבה יותר קל להיות בסביבה גברית מאשר נשית". אבל גם מהגברים שסביבה שמואל קיבלה הערות. בעיקר על כך שהיא נמצאת במקום הלא נכון משום שהיא אמא, ותפקידה להיות עם בתה. "דווקא הדרג הפיקודי רואה את זה בצורה מכבדת ופורצת דרך. אם יש ישיבה ואני צריכה לצאת הביתה, הם יכבדו את זה".
התפקיד שלה עוסק בתחום החינוך בכל האוגדה. "המטרה שלי היא לייצר את ההבנה על מי ועל מה החיילים שומרים ולמה, חיבור להתיישבות ולגיזרה. אנחנו מתמודדים פה עם דברים לא פשוטים כמו כל ההתפרעויות שהיו לאחרונה על הגדר. תפקידי לדאוג לכך שההיבט החינוכי יעבור אליהם כדי לחזק את תובנת המשימה", היא אומרת.
את סופרת את הזמן שנשאר?
"מצד אחד מדובר בתפקיד קשה וכולם באוגדה סופרים את הזמן לאחור, אבל יש כאן אנשים שנשארים גם יותר זמן. זה אינטנסיבי, אבל החיבור לאנשים שיש כאן הוא אחד הדברים הכי משמעותיים שמחזיקים אותך כאיש קבע או חייל. ברור לי שלהישאר כל שבת רביעית כאמא וכאישה נשואה זה לא נורמלי. אבל אני אוהבת את המערכת הצבאית, את המדים והטירוף, ובגלל זה נשארת בה, אם אמצא תפקיד מאתגר אחר אבחר להמשיך לשרת".
נשים קרייריסטיות יש לא מעט, אך אנחנו מכירים אותן בעיקר מתחומים אחרים כמו הייטק, משפט או פיננסים. "אם חשוב למישהי להצליח בקריירה צבאית, ואם היא תהיה טובה ותוכיח את עצמה, היא תגיע לאן שהיא צריכה להגיע. אני שמחה על האפשרות שהייתה לי להגיע לאוגדה. עוד כשהייתי מועמדת אמרתי למפקד האוגדה שאני גם אמא, ושאלתי אם זה לא משפיע. הוא השיב לי שהוא מאמין שאם אדם רוצה משהו הוא יידע לעמוד במה שהתפקיד דורש ממנו. זה נכון, ואנשים מסביב אמרו וימשיכו להגיד לי שאני לא נורמלית ואיך אני עוזבת את הבית והילדה לכל השבוע. אבל בסופו של דבר יש לי סיפוק מהעבודה, ואני מבינה שאני לא שונה מכל גבר אחר, ואם אני רוצה לעשות משהו שהחלטתי לעשות, הבית והילדים לא יעצרו אותי".