זה התחיל לפני חמש שנים. התאהבתי במישהי מהעבודה. אני אפילו לא יודע אם לקרוא לזה רומן; מדובר במשהו פנימי ועמוק, ברגש, בלב, בלי שום מגע גופני. במשך תקופה ארוכה ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא רציני, שזאת סתם בחורה שכיף לי לדבר איתה.
אבל אני הולך לישון - וחושב עליה. מתעורר – והיא נמצאת אצלי בראש. אני מדוכא אחרי סוף שבוע שלא ראיתי אותה, ומאושר ברגע שהיא נכנסת למשרד.
הסיפור שלי נשמע כמו סרט, אבל הוא אמיתי לגמרי; אני בחור חרדי מבני ברק, בן למשפחת רבנים ענפה, נשוי עם שתי בנות שלומדות ב"בית יעקב". במשרד שלי עובדת מישהי - בחורה חילונית, ביישנית, נחמדה, שגם נראית לא רע. יצא לנו לנהל שיחות ארוכות על כל נושא שבעולם, על החיים בכלל ועל עצמנו בפרט, ומיום ליום התחלתי להרגיש שאני נקשר אליה בצורה קצת יותר עמוקה ממה שאמור להיות בין חברים לעבודה.
יש בחייה גם איזשהו אירוע, סיפור די טראגי שהוביל אותי לעזור לה – מה שקירב בינינו עוד יותר. כפי שציינתי, אין בינינו שום מגע, למרות שמבחינה גופנית היא בדיוק הסגנון שלי, אבל לא זאת הסיבה לכך שהתאהבתי בה.
יום אחד התוודיתי בפניה
חיי הנישואים שלי טובים וסטנדרטיים למדי, והאמת היא שאף פעם לא חשבתי שיכול להיות משהו יותר חזק ממה שהרגשתי אל אשתי. אני גם לעולם לא אפגע בה או בילדים שלי.
אבל אני מבולבל לגמרי. הסיפור איתה גרם לי לחשוב על החיים, על אהבה, על השלמה עם מציאות ועל גורל.
התפיסה שלי על התאהבות השתנתה; תמיד חשבתי שמדובר על הצד המיני של היחסים, שבחור רואה מישהי ורוצה להשיג ממנה משהו מיני, ומשם זה מתגלגל.
כן האמנתי באהבה, אבל חשבתי שזה נבנה מקשר רגיל שמעמיק עם השנים. ופתאום אני מגלה שאני מאוהב עד כלות במישהי שבכלל לא הכרתי קודם, ואני מבין שיש דברים שלא הבנתי עד היום.
אפשר להגיד שבכל פעם שאני לא עסוק במשהו מסוים, אני חושב עליה. וכשאני רואה אותה - הלב שלי מתחיל לדפוק אחרת – ואלה לא סתם תיאורים צבעוניים. זאת בעיקר האישיות המאוד מיוחדת שלה, והחיוך הכובש והביישני.
יום אחד אזרתי אומץ ודיברתי איתה. זה נעשה בצורה מאוד מכובדת; כמה שעות לפני כן אמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה על משהו כשיהיה שקט בסביבה. וכשהגיעה ההזדמנות שאלתי אותה אחרי דקה של שקט: "זה רק אצלי או שזה גם אצלך ככה?"
היא הודתה שגם לה יש רגשות אליי, אבל השורה התחתונה שלה הייתה שאני נשוי ולכן זה לא רלוונטי ואין טעם לדבר על זה. השיחה שלנו הסתיימה בדמעות, ומאז כשאנחנו מסתכלים אחד על השני - עובר זרם באוויר שרק שנינו מרגישים.
לא קורה בינינו כלום, מעבר להיתקלויות קטנות שקורות תוך כדי עבודה צמודה, שלאחריהן נשמתי נעתקת לאיזה חצי דקה מרוב התרגשות. אבל שום דבר מעבר לזה.
אני רוצה להדגיש שמדובר באהבה אמיתית, לא בהתלהבות זמנית. זה משהו שנמשך כבר כמה שנים, ובתקופות שבהן לא ראינו זה את זו כמה חודשים – האהבה לא כבתה, להפך. הייתי מחפש תירוצים לעבור במחלקה שלה רק בשביל שהעיניים שלנו ייפגשו. מדי פעם יש לנו שיחות ארוכות בטלפון סתם כי כיף לנו לדבר על כל נושא שבעולם.
בחלומי אני איתה
אשתי לא מנחשת אפילו. היא אומנם מתלוננת שהיחסים בינינו כבר לא אותו דבר, אבל תולה את זה בעבודה שלי ושלה, ביום-יום, בשגרה. אני עדיין אוהב אותה כמו קודם, לא מוכן לפגוע בה או בילדיי בשום מצב, במיוחד לא לאור העובדה שכלפי חוץ אנחנו נחשבים לזוג הכי אוהב ומאושר שיכול להיות.
יש לי הרבה מחשבות בקשר להשלמה עם הגורל; האם זה שנישאתי בגיל צעיר ועוד לא ידעתי מה הם החיים ומה זאת אהבה - האם זה אומר שאני צריך להתייאש ולוותר על האושר? כי כפי שאני רואה את זה היום, אושר אמיתי לא יהיה לי כל זמן שלא אהיה לצדה.
אני עדיין חושב שזה הגורל שלי ושאני צריך להשלים איתו, ולו רק כדי לא לפגוע באנשים היקרים לי. אבל תמיד יש לי איזה חלום שאולי בנסיבות אחרות הייתי יכול להיות איתה בכל זאת.
המציאות שלי היא כזאת שכמעט אין לי אפשרות - ואני גם לא מעוניין - לעשות שינוי משמעותי בחיים שלי. שנינו מנסים להשלים עם המצב ששום דבר לא יכול לקרות בינינו, שום כלום. ועדיין, אני מיוסר וכואב, וכך גם היא.
תודה רבה על הבמה שנתתם לי, להוציא החוצה סיפור שנמצא רק אצלי ואצלה בלב, ומעולם לא עבר מדל שפתיי החוצה. אשמח לכל תגובה.
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי.
>> לטלנובלה הקודמת: "חמותי רוצה לעבור לגור איתנו"
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות?